תוכן

אע"פ שאנו מבינים בהשי"ת בבחינת אין סוף ואין תכלית, הרי זה בבחי' עצמותו ית', אכן בפעולותיו והארותיו אנו אומרים שתכלית הבריאה היא להנות לנבראיו. והגם שהוא מושג קשה מאד להתבונן איך יוצאת בחינת תכלית מבלתי תכלית, ששני הפכים המה, כבר ביארנו את זה בפנים מסבירות ענף א', עיין שם היטב בהשכל והתעמקות[1].

ההשפעה היא התכלית

אכן ההמונים אומרים שאין תכלית גם בהמציאות, אבל דבריהם אך לעצמם, כלומר, לאגואיזם שלהם ודאי אין תכלית, כי כל התכלית האמורה בדברי חז"ל בבחינת להַנות לנבראיו[2], אין הפירוש במדות הכלי קבלה שבהנבראים, להיותם מצומצמים מאוד אפילו לפי הבנה שלנו, ואין צריך לומר לפי הבורא ית', וכל הפועל הריהו פועל ממדותיו עצמו, ובזה הארכתי בפנים מסבירות. כי אדרבא, ענין להנות לנבראיו במדה הסופית לא יצוייר אלא רק בכלי השפעה שאין להם סוף וגבול, ואין שום שביעה נוהג בהם שיהיו מכבין את התענוג[3]. וזה סוד הכתוב (ישעיה מג, ז) 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו' וגו', וכן אומר (משלי טז, ד) 'כל פעל ה' למענהו'[4].

וזהו יצוייר רק במדה שהנברא משפיע נחת רוח ליוצרו, וזהו התענוג והנאה שנכלל בהתכלית הנקראת להנות לנבראיו, כלומר שנתן להם ענין ודרך התפתחות עד שיכולים לבא למדרגה גבוהה כזו להשפיע נחת רוח ליוצרם, שההנאה והתענוג הזה של הנברא הוא ממש בלתי גבול וסוף, כמו שאמרו ז"ל (ישעיה סד, ג) 'עין לא ראתה אלקים זולתך'.

ואפשר לצייר זה במדות שלנו בעולם הזה, כמה מן התענוג [יש] לאדם שעושה סעודה גדולה לאורחים חשובים מאד, וזהו תענוג מיוחד לכלי השפעה שבתוכיותנו, באופן שכל תכלית הבריאה במדתה הסופית הוא הרחבת כלי השפעה, ועי' בפנים מסבירות שם.

המתוק הוא קוטב כל המטרות

ועוד זאת צריך להבין בדבר תכלית הבריאה, שמילה זו נשתבשה לגמרי בפי ההמונים, כי בעולמינו אין ביקוש התכלית אלא בדברים מרים, משא"כ בדברים מתוקים אין אדם מעיין בתכלית. למשל כשאדם שותה ריצינאייל (-שמן קיק), שואל את עצמו לאיזה מטרה ותכלית עושה זאת, וכן כשמתיגע בעבודה קשה, מחויבת המטרה להגן עליו ולהעמידו ביגיעה וכאבים. משא"כ באוכל בשר טוב ומתוק לחיך, אין פתי שישאל עוֹשֵׂיהָ, לאיזו מטרה הוא אוכל זה. וכן ביתר התענוגים. כי המתוק הוא חשוב לאין ערך על כל מיני מטרות, כי כל המטרות המצויירות להאדם אינם אלא חלק גדול או קטן מן המתוק, ואין לך תועלת שלא תהיה להמתיק את החיים.

ולפי"ז תבין התכלית של הבריאה במילה אחת, כי הבריאה יצאה מלפניו ית' בשיעור נמוך ופחות מאד, שאפילו הכלי קבלה ואגואיזם לא היה לה מתחילתה, ובדרך התפתחותית על ידי מעשים טובים מתתקנים כלי קבלה לקבל הטוב המצוי לקבל על פי מדה קטנה של הנברא, ואח"כ יש התפתחות שניה להפך את כלי קבלה הקטנים על כלי השפעה שאין להם קץ. באופן שכל עוד שאין אנו מקבלים את התענוגים, ואנו מצויים בצער מרובה על העונג, יש לנו להתיגע ולתקן מעשינו להרחיב כלים שלנו עד שנזכה לעולם שכולו תענוג וכולו טוב. כלומר, שיאבד הצער, ונקבל תמיד רק תענוג וטוב בלי סוף, וכשנבא לזה הרי שבאנו על התכלית.