תוכן

בביאור הספירות, אע"ג שאמרו המקובלים שהם סוד מחשבות[1], אמנם באמת הם בחינת רצוניות, ואין זה חולק עליהם ח"ו. אמנם 'לא מחשבותיו מחשבותינו' וגו' (ע"פ ישעיה נה, ח), כי מחשבה ורצון כלפי לנו המה ב' עניינים, מוחא וליבא, שכן דרך המורכב ברשות הרבים, כיון שיש לו מציאות ענינים שהם נגד רצונו, ממילא יש לו ב' מיני מחשבות: מחשבה מרוצית ומחשבה בלתי מרוצית, ומתוך זה נמשך אליו רצון מיוחד שיש לו כנגדים ומעוררים ורצון שאין לו כנגדים, שהם ארבע ראשים: ב' ראשים במוחא – [2]פי"שון שהוא ענין מחשבה מרוצית, וגיחון שהוא ענין מחשבה בלתי מרוצית. וב' ראשים בלבא – חד"קל שהוא ענין רצון שיש לו מעוררים, ופרת שהוא ענין רצון שאין לו מעוררים.

משא"כ בסוד אחדותו ית' אשר לא נמצא לו ית' שום מציאות שיהיה נגד רצונו, ממילא לא יתכן לו ית' לחשוב מחשבת מה שכנגד רצונו, ומכל שכן שלא יתכן כזאת בבחי' לבא, ומכל שכן כי אינו מורכב כלל ממוחא וליבא, שהמה מערכות כלפי המוחשים.

וממילא יותר יהיה מובן לנו לכנות הספירות הקדושות בשם רצונות, כי באחדותו ית' מחשבה ורצון בחינה אחת, הוא יחיד ומיוחד, כי לא תמצא כלל פירודא בין מחשבה לרצון, והבן זה[3].

ובזה תבין הסוד בה' בראם[4]. פירוש, שמחשבה אחת אנו מחוייבים ליחס לו ית', דהיינו מחשבת העולם הזה האחרון בסוד העיבור, אשר כל שאר המחשבות, כלומר כל אלף אלפי עולמות הרוחניים שקדמו לעולם הזה, המה ודאי מחויבות על דרך קודם ונמשך (-סיבה ומסובב), אשר מיוחסות להשי"ת בדרך כללית, ונערכות במושגינו כמו מחשבה אחת ארוכה, כמו הבנאי שהוא זקן ורגיל בתכונות הבתים ובכל הכנותיו, וכשבא במחשבתו צורה של היכל נפלא, נמצא שבא לו כל ההכנות המוקדמים והמחויבין לצורה שחושב, נכללים לו בסקירה אחת ובמחשבה ארוכה מעט, אבל לא הרבה.

ואין אנו אומרים בזה בהחלט אשר המחשבות לפרטי פרטותיהם העוברים בהעולמות לא היו עוברים בצורות פרטיות כמו לבעלי המוחשים, שגם זה יחשב סכלות מצידנו להקציב איזה קצבה בו ית', אלא כמו שכתוב בתורה הקדושה (דברים כט, כח) 'הנסתרות לה' אלקינו' וגו', כלומר, לא הרשה לנו שנחשוב בדבר נסתר, דהיינו שאי אפשר לנו להחליט על בוריו שכן הוא, מחמת שלא יביא זאת לנו שום תועלת, וכל מה שמביא תועלת כבר נתן לנו מושגים על דרך הנגלה, שזה סוד 'הנגלות לנו ולבנינו'.