תוכן

תיקון האדם: להכלל מעליונים ותחתונים / ביאור חטא אדם הראשון

'אלה תולדות השמים והארץ' וגו' (בראשית ב, ד). פירוש, כל תכלית בריאת האדם כדי לגלות תולדות כאלו שיהיו כלולים משמים וארץ, דהיינו מן העליונים והתחתונים ביחד. כי טרם שזכה לנשמת ה' שיופיע בקרבו, לא היה מסוגל להעלות מ"ן בלתי לד' לבדו, כי החומר היה עכור עליו, כי כל הויתו היה בבחינת 'עפר מן האדמה' (בראשית ב, ז), פירוש, בלי חיות מהעליונים כלל, וכל עניינו ותהלוכותיו היו 'בתוך עמי אנכי' וגו' (מלכים ב' ד, יג) ו'נוע תנוע ארץ כשכור' (ישעיה כד, כ), כי מדבר שממה לא נזרע ולא ראוי כלל לזריעה, כי לא הכיר כלל מה ד' אלקיו שואל ודורש, והכל כמצות אנשים מלומדה, וכל הליכותיו היו מלבושין דלא הוי ולא יהיה, דהיינו כמו יתוש הניזון מצואתו, והוא גם כן מתגדל ובא על מדותיו של עצמו הגרועים והנבזים על מנת לקרותו רב או לקנתר או בלי חיות כלל, שזה כמו עפר המתגדל ומתקיים מן כלל האדמה המחבק ומסבב אותה.

וז"ש הכתוב (בראשית ב, ה) 'וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח', דהיינו אפילו ארוחה של ירק לא היה עדיין מצוי בעולם, ואפילו שם שדה לא היה מצוי, כי העולם היה חסר ב' דברים: א', מטר השמים - אתערותא דלעילא. וב', אדם ראוי לְעָבְדָהּ - אתערותא דלתתא.

וז"ש (בראשית ב, ו) 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה', דהיינו בלי אתערותא דלעילא ובלי אתערותא דלתתא, אלא כמו שהארץ בעצמה הוציאה ממנה אדים העולים ומשקים את כל פני האדמה.

לכן כדי להמציא עבודה הרצויה, עבודת השדה אשר ברכה הוי' בסוד תורה לשמה, ולזכות האדם לזונו מארץ אשר 'למטר השמים תשתה מים' (דברים יא, יא), אז 'ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה' (בראשית ב, ז), ומעתה נכלל מעליונים גם כן, כי צלם אלקיו על פניו, הגם שלא הרגיש עדיין, כי אז הרגיש חיות העליונים בלבו דוקא, והיה זה לטעם כמוס, כמו שכתוב במדרש (בראשית רבה א, ג) שביומא קמא לא נברא כלל זולת שמים וארץ כדי שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וכו'.

ותיכף הארץ נתעלה לבחינת גן, סוד א' דמ"ה, שבאה ונתלבשה בשם הוי' דב"ן, סוד החוט שַׁקְיוּ דְאִילָנָא, והגן נטע ה' בעדן, וחומר אותו הגן ואותו העדן עדיין נברא מקדם לבריתו, שעל כן תיכף שהיה האדם לנפש חיה, שָׂמָהוּ באותן הגן ועדן. ושם בכל רגע ורגע היו צומחים לפניו עצים נחמדים למראה וטובים למאכל בסוד 'ועץ חיים תאוה באה' (משלי יג, יב), שאותן העצות היו כמו נגדלים ויוצאים מלבו, וכל העצים הנחמדים היו סובבים נקודה אחת, סוד העץ חיים שבתוך הגן, וזה ענין 'ויצמח הוי' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן'. אבל מעורר עוד עניין אחד, סוד 'ועץ הדעת טוב ורע' (בראשית ב, ט).

וזה עניין נפלא מאד, אשר ממש בזו הרגע אשר הרגיש בנפשו החיות וחלק אלקי ממעל, הרגיש ג"כ בחינת העץ הדעת טוב ורע גם כן, דהיינו שנתלכדו האורות זה בזה ולא יתפרדו, וזה כמו לבוש לזה, דהיינו שנתגלה לו מקום האמיתי של בחינת ערלה על העטרה, ומה כוחו בנגיעה זו בפריחת הא', ועניין כל המוסיף גורע בסוד עשתי עשרה יריעות עזים, והיה ענין זה מבהיק אור לעיניו כידוע.

ובזה מובן הפ' [הפסוק / הפרשה], כי תיכף אחר ששמע אברהם אבינו 'לך לך מארצך וממולדתך' (היינו לבחינת גן בעדן), 'אל הארץ אשר אראך ואעשך שם לגוי גדול' (בחינת 'וְלֶהֱוֵי אֲנָא פְּקִידָא בְּגוֹ צַדִּיקַיָּא'), 'ואברכך' (בחינת ברכת ממון ורכוש רב הרחבת השגתו), 'ואגדלה שמך' (בחינת פרסום), 'והיה ברכה' (כמ"ש ברש"י ז"ל, שעד עתה היו הברכות בידי, ומעתה יהיו הברכות בידך לברך לאשר תחפוץ). 'ואברכה מברכיך ומקללך אאר' (דהיינו, שהגם שלא היה אז ידוע לו כלל מקום הארץ השמנה המובטח לו, מכל מקום היה מובטח שמברכו יבורך ומקללו יואר ויאבד לנצח בלי זכר), 'ונברכו בך כל משפחת האדמה' (בחינת 'אדם אחד מאלף מצאתי'), 'וילך אברם כאשר דבר אליו הוי' וילך אתו לוט' וגו' (בראשית יב, א-ד). וזה מהפלא הגדול, כי אברהם הלך בדבר הוי' בלתי להוי' לבדו, אבל 'וילך אתו לוט' הוא אבי עמון ומואב שנאמר עליו 'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'' (דברים כג, ד). דהיינו, בחינת הלבשת חיות דקדושה בבחינת הבהקת אור הנ"ל. אבל לא היה אז שום חשק ורצון לשמש באורות אלו הגלוים למעשה, כי הלך בצדקות וקדושה נפלאה, אלא רק בסוד גילוי תורה לבד.

וזה ענין שבעדן ה' אלקיו נמשכו לו כל האילנות הנחמדים והטובים רק סביב עץ החיים, ושמה היו כל עסקיו ומגמת לבו, אלא שנמשך לו גם כן בין אותן העצים בחינת עץ הדעת טוב ורע, דהיינו 'וילך אתו לוט'. והבן כנ"ל.

ובאמת עניין האור בעצמו היה בחינת עץ החיים, אלא שהיה זורח ומופיע בקרבו בצניעות גדול, כידוע, אבל הכתוב מוכיח 'והיה ברכה', דהיינו, שמכאן ואילך הברכות מסורים בידך לברך למי שתחפוץ, ובזה היה כל הצלחתו ושמחתו, כי נמשך לו מן הפסוק 'ויצו ה' אלקים על האדם לאמור וגו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, כי ביום אכלך ממנו מות תמות' (בראשית ב, טז-יז), שזה עניין 'ומקללך אאור', שהיתה אימתו כל כך מוטלת על הגוים וחכמיהם, שלא היה להם אז מציאות להרמת ראש, כי כן קבל מהוי' אלקיו, ברגע בא דברו בקרבו.

ולא עוד, אלא שבחינת נוקבא לא היה לו כלל אז בשעת ביאה, וכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו מחמת חיות אלקיו תיכף היו מוקטרים ומוגשים בלתי לעשות נחת רוח ליוצרו שנתגלה אליו בהאי יומא קדמאה. אלא מחפץ הקב"ה לעשות לו עזר, היה מגלה בו מחדש בחינת נוקבא, ומתחילה הביא לו מן האדמה שלו כל חיות השדה וכל עוף השמים שהיו מוכנים וערוכים לו בעוד שהיה מוטל גולם, והיה האדם מדעתו וחכמתו נותן לכל אחד ואחד שמות בקודש, והכתוב מעיד (בראשית ב, יט) 'וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו', פירוש, שכל השמות שהשיג מתוך אותן חיות השדה ומתוך אותן העופות עד היום הזה, לא היה בהם שום הסתבכות, רק צלולים וברורים לפניו שם של עצמו, דהיינו 'נפש חיה', כמו שכתוב (בראשית ב, ז) 'ויהי האדם לנפש חיה'. שזה ענין כל העולם נתקפל לו לארץ ישראל וארץ ישראל נתקפל לו לד' אמות, ובכל מקום שהסתכל היו מאירים לו, סוד התהוות ד' אמותיו מוגשים להוי', ובזה היה מעלה כל הסבות והמחשבות מנעוריו עד אז למקומם האמיתי, כידוע.

ובא וראה שהכתוב מעיד עליו שעדיין לא בא אל השמות הנ"ל שום בחינת נוקבא, ואדרבא, שנתעצם עוד יותר בקדושה נפלאה, וז"ש (בראשית ב, כ) 'ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולכל חית השדה ולעוף השמים, ולאדם לא מצא עזר כנגדו', דהיינו נוקבא כנ"ל.

אבל על ידי תרדמה נלקח אחד מצלעותיו, סוד השיבה וביאה, ואז נסתכל לאחוריו והרגיש שאין האור הזה תמידי בהרגשה, ואז נתגלה בו איזה בחינת נוקבא בקדושה, דהיינו חפץ לעבוד אלקיו בהרחבה, ואז 'ויבן ה' אלקים את הצלע' (בראשית ב, כב), דהיינו נתן בינה יתירה לאישה (נדה מה, ב) והבהיק לו חלק הלבוש מבחינת לוט אבי עמון ומואב כנ"ל, כי ראה מקום בינה לזכות על ידה לקדושה יתרה שנחסר לו על יד תרדמה קטנה. וזה סוד 'כי מאיש לוקחה זאת' (בראשית ב, כג), פירוש, הרגיש הכונה מחסרון הצלע, סוד 'יתרון האור על החשך' (קהלת ב, יג), סוד השלימות שיורה דרכו אחר חסרון דוקא, וזה עניין 'על כן יעזב' וגו', מטעם 'והיו לבשר אחד', והבן.

אבל לא יעלה על דעתך שהיה נמצא בו שום חסרון, כי כל עניין חסרון ושלימות היה בערכו אז כמו ענין חוצה לו, שלא היה לו שום שייכות בענינים אלו, והוא מחמת איסור חמור דעץ הדעת שהיה עומד ושוכן בלבבו בקשר אמיץ לא ינותק בסוד הברכה אשר ברכו ה' 'ואברכה מברכיך ומקללך אאור', כנ"ל, שזה ענין הציווי דעץ הדעת וסוד השבועה לאלוק' אשר רועה אותו מעודו עד היום הזה, ומה גם אשר כל בחינת בהמה וחיה ועוף שלו כבר זכה לנשאם ולשותלם במקום נאמן דקדושה בסוד 'זאת תורת המצורע' (ויקרא יד, ב).

וזה סוד התפשטות הגשמיות. כי עד כאן לא היה טעם וריח מב' דברים: א' שלא היה מה להשאר בתוכו, והוא אז כמו עפר מן האדמה, בחינת דומם, וגם בלי צמיחה, ומכל שכן בלי חיות. ב' שלא היה כלל באפשר לבא לידי מדה זו, כי היה נחלש ובוש מאד מפני הרואים, כמו שכתוב (תהלים כב, ח) 'כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש'. והבן.

אבל עכשיו שנכלל מן העליונים, מה מאד היה נעים לו התפשטות הגשמיות, כי אז נשאר עומד בסוד חלקו ממעל בהרוחה ושמחה רבה ולא בוש היה מפני הרואים, אלא אדרבה, היה שש ושמח בחלקו אשר זכה והשיג מן העליונים ועומד ושופע עליו יקר הדעת והחכמה, ותקוה נאמנה ורבה מברכות הוי' אלקיו אשר שכן בקרב לבבו.

וזה שמעיד עליו הכתוב אחר בריאת אשתו אפילו: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו' (בראשית ב, כה). דהיינו, אפילו בחינת נוקבא שהיה לו, היה רק כמו 'לב בשר להוציא בשר', דהיינו להוליד גם כן בנים כצלמו אשר זיכה לו ה' ולהעמיד היטב בחינת הצלם, והבן, כמו שכתוב טעמו, 'על כן יעזוב איש את אביו ואימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד', דהיינו להחזיר הכל לשורשו.

אבל סיבתו לכשול בענין, היה מטעם ש'הנחש היה ערום מכל חית השדה' (בראשית ג, א). פירוש, כי הוא זכה להעלות את כל הבהמות והחיות והפשיט מכולם את בחינת גשמיות שהיה בהם, כנ"ל 'וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו' (בראשית ב, יט), דהיינו שהעלה את המציאות שהזדמן לנגד עיניו לבחינת חיה, סוד הטעמים העליונים.

ומעיד הכתוב, אשר החשוב בטהרה מכל החיות שהיו באים לפניו מעודו היה בחינת הנחש, שהיה ערום מכולם ולא היה עומד בו שום דבר גשמיות, והטעם היה מטעם הנ"ל, 'וילך עמו לוט' (בראשית יב, ד), שהוא דבק בו בבחינת לבוש לחיותו ברגע ראשונה שנתברך מפי אלקיו, ובשביל כך יצא מכלל ארור ונדבק בברוך, והיה ערום ומופשט מגשמיות מכל חית השדה, ומחמת זה הטה לב הנוקבא ודעתה הקלה לומר לה 'לא מות תמותון' (בראשית ג, ד). פירוש, כי מתחילה העיר אותה שהוא היה הראשון לברכת כל עצי הגן, דהיינו בחינת לוט, וז"ש 'אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן' (בראשית ג, א), ואחר כך כשהשיבה לו 'מכל עץ הגן אכול נאכל, רק מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ולא תגעו בו פן תמותון' (בראשית ג, ב-ג), דהיינו, כמו דבר הנזרע אינו שייך לאכילה, כמו כן אין שייכות מפרי העץ אשר בתוך הגן לכל אילנות הגן ופירותיהם, ואדרבה וכו' כמובן.

אז נתן טעמו לגנאי, שאין החטא ממית, אלא לחסר מעט מאלקים, ולכן אז שהיה לכם חסרון מעט מאלקים, בא לכם הצווי של עץ הדעת, אבל עתה הרי ברור לעיניכם (פירוש, שדחפה עד שנגעה בו) שביום אכלכם ממנו הייתם שלמים כאלקים. וכמו שאין בחינת חטא מצויר בעצמו, כן לא יצוייר לכם, ואם כן אדרבה, חוב הוא לכם לתקן בעד אחרים...

וזה ענין 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל', פירוש, אין ... זו שישלט שמה, 'וכי תאוה הוא לעינים', פי' להמשיך עיונים. 'ונחמד העץ להשכיל' (בראשית ג, ו), וזה עיקר כונת ה', דהיינו להשכיל ...אז היתה לה תשוקה גדולה להשכיל אחרים, והבן.

...ששאל לו אלקים 'מי הגיד לך כי עירום אתה' (בראשית ג, יא), הלא מיום שזכית לחלקי ממעל עד היום הזה, היה כל עבודתך כל היום וכל הלילה להפשיט ממך כל הלבושים, להשאר ערום, ובכח שכינה הקדושה ששמתי בקרבך הגעת למדרגה זו להשאר בקביעות ערום מכל הלבושים, ולא עוד, אלא שזכית ג"כ להפשיט לבושי גשמיות מכל הבהמה והעוף וחית השדה, ולא די שלא היה מאיר בך בחינת בושה, אלא התפארות גדול עד להפליא ... בקרבך מעמידתך ערום מהאי עלמא, ופתאום נפל עליך בושה מפני הרואים ויראה רבה מקולי שבגן, 'אַיֶּכָּה', ומי הגיד וחידש בך ברגע אחת כל זאת.

והוא באמת היה טעותו הראשון מעת היותו בגן, שדימה להצדיק נפשו מאוד בעיני ה', באמרו על שאלתו 'היכן אתה', אמר 'קֺלך שמעתי בגן, ואירא, כי עירום אנכי ואחבא' (בראשית ג, י), ובאמת עובדא זאת טובה היה להחבא מפני הבושה, כי תיכף נמצא פגם אם לא היה מתחבא ואם לא עשה לו חגורה מעלה תאנה סוד חיצונית עולם הבריאה, אבל חטאו היה גלוי לפני הוי' בדבר הרגש הבושה לפני הרואים שהלעיגו עליו והיה כמו מצוה הבאה בעבירה, ולכן נתקלל בכל מיני עבודת האדמה כמ"ש עד שיהיה מוכרח לשוב לעפרו הראשון, דהיינו לסתור כל הבנין, ואח"כ בעזר אלוקיו זוכה ובונה אותו בקדושה, כי אין לו עצה אחרת. וגם צער הריון מכל הנ"ל גדול עד אין שיעור, וגם צער הנחש עד אין ישוער, בחינת 'הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב' (בראשית ג, טו), דהיינו רק בשובו לעפרו, אבל הריוח היוצא מכל זה הוא כי מעתה יקצצו רַגְלוֹהוֹי דְחִוְיָא (-רגליו של הנחש), וכל מאכלו יהיה עפר, שלא יוכל לטעום טעם אחר, כן יאבדו כל אויבי הוי'.

וענין כתנות עור גם כן הוא בחינת גלגול, כי טרם גמר תיקונו אין לו עצה אחרת זולת לקבוע בחינת ואו בר"ע עלמין אשר נתפשטו לו, כי בדרך זה ימצא לו היות ביני וביני בסוד 'שחת לו לא', אבל תיקון האמיתי צריך להיות בסוד הפשטה אותו העור, כי הוא מִשְׁכָא דְחִוְיָא (-עור הנחש), אלא 'נגה כאור תהיה' (חבקוק ג, ד), דהיינו אור דיום א', בחינת ערום בלי בושה כלל, 'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך' (דברים כח, י).