תוכן

י. ואולם סבת כל מצבי האדם חשכתו ובהירותו, הנה היא הארת פניו ית’ אליו, או התעלמו ממנו וכמש”ל. כי הנה כל מה שהאדון ב”ה מאיר פניו, מתרבה הזוך והשלימות במי שהגיע לו הארתו, וכפי שיעור ההארה כך הוא שיעור השלימות והזוך הנמשך ממנה, והפך זה, ההעלם. ואמנם האדון ב”ה מאיר תמיד למי שיתקרב אליו, ואין מניעת טוב מצדו כלל, אלא מי שלא יתקרב אליו יחסר הארתו, והמניעה מצד המקבל לא מצד המשפיע. והנה גזרה החכמה העליונה, שהעושה אותם הענינים שצוה, דהיינו כלל כל המצות כלן כמש”ל, בכל מעשה מהן שיעשה, יהיה מתקרב על ידו מדריגה מה ממדרגות הקורבה אליו ית’, ותגיע לו על ידי זה מדריגה מה ממדרגות הארת פניו, כפי הקורבה שנתקרב לו, ויתעצם בו מדריגה מן השלימות, שהיא תולדת מדריגת ההארה ההיא. והפך זה העבירות, כל מעשה מהן שיעשה האדם ח”ו, הנה יתרחק על ידו ממנו ית’ מדריגה מה, ויתוסף עליו על ידי זה מדריגה ממדרגות העלם הארתו, ית’ והסתר פניו, ויתעצם בו על ידי זה מדריגה מן החסרון שהיא תולדת מדריגת ההעלם ההוא.

יא. נמצא לפי כל מה שהקדמנו, שהכוונה באמת בכל המצות תהיה אליו ית’, להתקרב לו וליאור באור פניו. והמניעה מן העבירות, להמלט מן ההתרחק ממנו, וזה התכלית האמיתי שבהן. אך הענינים בפרט יש בהם עומק גדול, כפי פרטי עניני האדם והבריאה וכמש”ל, ונדבר עוד בקצת מהם בחלק בפני עצמו בעזר האל ית'.