תוכן

הנה בשבת (קי"ט ע"א) אמר ליה, קיסר לריב"ח, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף, אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו. אמר ליה, תן לנו הימנו, אמר ליה, כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו שומר את השבת אינו מועיל לו. ופירש המרש"א, שהקיסר חשב שיש מין ירק, שנקרא שבת עי"ש,
ויש לשאול מנין היה יודע הקיסר, שריחו נודף? בטח שטעם את התבשיל? אם כן מהו הפירוש תן לנו? ויש שמפרשים, שהכוונה היא תן לנו, היינו שהוא בעצמו יבשל את התבשיל, שרק בזמן שישראל בשל, אז יכול גם הנכרי לטעום ומרגיש את הטעם, שריחו נודף. אבל בזמן שהנכרי מבשל לעצמו, היות שהוא לא שומר שבת, לכן אין הוא יכול להרגיש את הטעם, של ריחו נודף. וזהו שמשיב לו ריב"ח, מי ששומר שבת מועיל לו וכו'.
המובן בזה על דרך המוסר הוא, היות שידוע, שיש בהאדם בעצמו נכרי ויהודי, היינו הקיסר, שנקרא מלך זקן וכסיל, והיצר טוב. וההבדל בין שבת לימות החול הוא, שיש זמן עבודה ויש זמן של קבלת שכר. שבת היא בחינת אתערותא דלעילא, שפרוש הוא, שבשבת אין זמן של עבודה, כי שבת הוא מעין עולם הבא, שענינו הוא, זמן של קבלת שכר.
לכן בשבת אסור בעשית מלאכה, כי הוא זמן של שלימות. ואסור לגרום שום חסרון בשבת. ובזמן שהוא עושה מלאכה, זה מראה, שחסר משהו. ובימות החול, שהוא זמן העבודה, זאת אומרת היגיעה במלחמת היצר, כי האדם צריך לעבוד נגד הטבע, היות שטבע של האדם הוא לקבל תענוג לעצמו, כי אין האדם מסוגל לעשות שום תנועה, אם לא יצמח מזה תענוג לעצמו, ובגלל זה, בזמן שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, זהו יגיעה גדולה, ובשיעור שהתרגל את עצמו לעשות מעשים לשם שמים, וכשבא שבת, אז הוא טועם טעם בשבת, ואז גם הגוף נהנה משבת, היינו שגם הנכרי, הנקרא קיסר, שהוא המלך זקן, נהנה. וזה מה שחז"ל (ע"ז ג' ע"א) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו', כי שבת הוא זמן של קבלת התענוג. וזהו לפי שיעור שיש לו כלים של לשם שמים, באותם הכלים מתלבש השבת, ומתפשט גם להגוף, היינו גם להגוי, כמו שאמרו חז"ל, ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. זה היצר הרע (ירושלמי תרומות פ"ח). ומשום כך גם הגוף נהנה משמירת שבת, היות שהוא מרגיש טעם בשבת.
וזה ששאל הקיסר, תבשיל של שבת ריחו נודף, היינו בכל עשיה, שהוא עושה בשבת, הוא מרגיש טעם שריחו נודף, לכן הוא אמר, תן לנו הימנו, שהכוונה, שהוא בעצמו רוצה לבשל את התבשיל, ורוצה שיהיה אצלו ריחו נודף, שהכוונה היא, שהוא רוצה לעסוק בתורה ומצות שלא לשם שמים, ויטעום טעם של שבת בעת עשיותיו. ומדוע בזמן שהוא עוסק בכוונה להנות את עצמו אין ריחו נודף?
ועל זה השיב לו, תבלין אחד יש לנו ושבת שמו. היינו ששבת הוא אור המאיר בבחינת תכלית שמים וארץ, שהוא מעין עולם הבא. לכן טועמין אז תענוג בשבת, אז הגוף טוען. תן לנו, היינו שאני אבשל לעצמי, שאני רוצה, בזמן שאני עושה עשית המצות בכוונה להנות את עצמי, שאני ארגיש את הטעם הזה, אז אני יתמיד לעשות מצות ומעשים טובים, כי כל הקושיות בעשית המצוות, הוא משום שאני רוצה ליהנות מהעשיות, שאני עושה. ואיני מרגיש שום טעם. לכן תן לי להנות מהעשיה שלי ועל ידי כך אני אתן לך תמיד לעסוק בתורה ומצות.
אז הוא השיב לו, מי ששומר שבת, מועיל לו עשית המצות, שירגיש טעם. היינו, מתי האדם יכול להרגיש טעם בשבת, רק בזמן שהוא שומר שבת, שרק בשבת הוא נזהר שלא לעורר שום חסרון, ורק רוצה לשבח את הקב"ה.
אבל אין כוונתו על התענוג. ובכל ימות החול הוא עובד, שרק כוונתו יהיה לשם שמים, ועל ידי זה שבא שבת, כבר יש לו כלים מוכנים לקבלת השפע, היינו שיש לו רצונות, שרוצה להשפיע למלך נחת רוח, ברצונות האלו מושפע השפע של שבת. מה שאין כן אם הוא לא שומר שבת, שאין כוונתו לשבח את המלך, אלא שכוונתו היא רק לקבל את התענוג, נמצא שאינו שומר את השבת, שלא יחלל אותו עם רצונות של הגוף, הנקרא רצון לקבל תענוג, ממילא אין כלים, שיוכל השבת להתפשט בתוכו.
היוצא מכל הנ"ל, שרק בזמן שכוונת האדם לשם שמים, אז הוא מרגיש טעם של ריחו נודף בתורה ומצות, ממנ"ל ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וכו'. מה שאין כן אם כוונתו רק להנות את עצמו, אז אין הוא מסוגל לטעום טעם משבת. לכן אין הוא מרגיש שום טעם בתורה ומצות, כי רק לאחר היגיעה בששת ימי המעשה, מכשיר לו, שיהא ראוי לקבל את האור של שבת.