תוכן

נאמר בערב חג השבועות
"תאר כלה מאד נתעלה". בדרך המוסר, התורה נקראת "כלה", ובבחינה זו משה רבנו ע"ה נק' השדכן. כפי שיתבאר בהמשך הדברים.
שנינו במס' קידושין: להשיאו אשה מנ"ל א"ק ראה חיים עם אשה אשר אהבת, כשם שחייב להשיאו אשה חייב ללמדו אמנות.
האדם זקוק ליראת שמים, יראת שמים נק' אשה, כמ"ש: אשת חיל מי ימצא וכו', אשה יראת ה' היא תתהלל. "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" - בפסוק זה יש ענין של חן ויופי, וענין של "יראת ה'".
יסוד היהדות אינו בחינת היופי אלא יראת שמים הנקרא אשה יר"ה. ומדוע יר"ש נרמזת בלשון אשה? שני מצבים יש בעבודת ה', המצב האחד נק' בחי' תורה והוא נקרא איש, ובחינה האחרת היא בחינת האמונה, בחי' אשה.
איש הוא בחי' משפיע, אשה - בחי' מקבל. כאשר אדם מגיע לדרגה שכל מעשיו לשם שמים, להשפיע נחת רוח ליוצרו, זוכה להתגלות התענוגים העליונים הרוחניים. מדרגה זו היא בחי' תורה שזכה לאור התורה.
וזה בחי' איש. בטרם הגיע לדרגה זו, שעדיין לא זכה לתענוגים הרוחניים, בזמן ההוא נזקק לעבודת האמונה, שהוא בחי' אשה כמ"ש בגמרא תפילין בשמאל שנ' והיה לך לאות על ידכה יד כהה ופירש"י: שתש כחה כנקבה.
תפילין של יד מרמזים על בחי' האמונה ולכן נאמר: והיה לך לאות, ולא לאחרים לאות. כי הגוף מתנגד לעבודת ה' ואינו רוצה לקבל עומ"ש, אבל תפילין של ראש זה בחי' תורה, ועל זה נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" - תפילין ש"ר המרמזים על בחי' תורה, שכבר זכה לתענוגים העליונים, אז גם יצה"ר מודה ונכנע לו.
עבודת האמונה היא כאשר האדם במצב שנזקק ליראת שמים. ואז הוא חלש וצריך להתגברות ומיצוי כחות הנפש לעמוד בנסיונות כי כאשר אדם מבצע פעולה ומבין מהותה, ערכה, חשיבותה, והרווחים שהפעולה תצמיח עבורו אז הוא פועל במרץ כגיבור חיל אבל כאשר חייב לבצע דבר, ואינו מבין מהותו, אז משתלט עליו הרפיון ואבריו כבדים בבחי' יד כהה.
ולכן: "חדשים לבקרים רבה אמונתך", האמונה מתחזקת ונהית "רבה" רק כאשר: "חדשים לבקרים" כשמחדשים כל פעם את העבודה.
על האדם לקבוע בעצמו שהיסוד של העבודה הוא האמונה, ולא הידיעה. - וכאשר מחדש כל פעם את האמונה למרות שאינו מבין, זה נק': "רבה אמונתך".
"שמתוך שלא לשמה בא לשמה", בעבודת ה' ההתחלה היא מבחינת "שלא לשמה" המטרה היא להגיע לבחי' לשמה, כאשר לומד תורה בכוונה להשפיע נ"ר ליוצרו, בלי כל חשבונות של תועלת לעצמו, ואינו מחפש את החן והיופי, באשר היסוד אצלו הוא בחי' אשה יראת ה' אז "היא תתהלל".
במס' כתובות ט"ז: שנינו: ת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להם בי"ש לבי"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. אמרו להם בי"ה לבי"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מהשוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו וכו'.
הדברים מרמזים על ענינים בעבודת ה', ומובא בספרים ששטת בית הלל טובה לכלל, ושיטת בית שמאי ליחידי סגולה. בהמשך הדברים נפרש הדברים ע"ד המוסר, ובמיוחד נתבונן בהבנת הקושיה הנ"ל: "והתורה אמרה מדבר שקר תרחק". ובתשובת בית הלל: הקונה מקח מן השוק ישבחנה בעיניו וכו'.
ובמסכת נדרים ס"ו שנינו: קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שבך וכו', ופירש"י: דמשום שהיו בה כ"כ מומין קאמר לה אם יש בה שום דבר יפה. ובהמשך הדברים: אמר להם שמא ראשה נאה? אמרו לו סגלגל. שמא שערה נאה? דומה לאניצי פשתן וכו' וכו'. ובסיום הדברים: שמא שמה נאה? לכלוכית שמה. אמר להן יפה קורין אותה לכלוכית שהיא מלוכלכת במומין ושרייה. ועי' גם בדברי התוס' על מנת: "אסרה בהנאתו" וכו' מום כמו "מאום" וכו'. אמר להן יפה אתם קורין אותה לכלוכית פירש"י: זה השם יפה לה והיינו ודאי מאום יפה שבה ועל דעת כן הדירה שתודיעני אותו דבר יפה דשמה יפה לה ששמה לכלוכית ואיהי נמי מלוכלכת ע"כ.
א"כ הוא מצא בה רק מומין, אלא שיש לה שם נאה. וביאר אאמו"ר זצ"ל הענין בדרך המוסר: יהודי מקבל על עצמו עול מלכות שמים, וצריך להיות שלא על מנת לקבל פרס ורק לשם שמים, ולמרות שרואה רק חסרונות בעבודה בלי תמורה לעצמו בכל זאת הוא מקבל על עצמו, ואז השם נאה לה, כלומר שאינו מטשטש האמת ובכל זאת מקבל ע"ע כשור לעול וכחמור למשא וזה נקרא שם נאה, שאומר האמת ומקבל הדברים בהכרה מלאה.
על הלומד תורה שלא לשמה כתוב: מוטב שנהפכה שלייתו על פיו, וצריך להבין הדברים. הרי אנו יודעים שמעטים הם הזוכים להגיע לבחי' לשמה, והאם נאמרו דברים אלו על רוב העולם?
והשבנו ע"ז בדרך משל, כאשר מגישים לשלחן לפני האורחים תפוזים שאינם קלופים, זה דבר רגיל. אבל כאשר מונחת ערימה של קליפות על השלחן מיד שואלים מדוע האשפה מונחת על השולחן? - והשאלה היא: הרי אלה הן אותם קליפות ומקודם זה לא הפריע לאיש, וכאשר אך קילפו אותם מיד זה מפריע?
והתשובה היא, כאשר האוכל אינו מבורר מתוך הפסולת אין זה מפריע. אבל לאחר שברר והפסולת נמצא בנפרד שוב אינו ראוי להיות ע"ג השולחן.
והנמשל: כאשר מעורב אצל האדם מחשבות של לשמה, ושלא לשמה עוד לא נורא, אבל אם ברר וחשב דרכו, וביודעין בחר בדרך של שלא לשמה, אז מוטב שנהפכה וכו' כי הוא רוצה את הפסולת.
כי לענין "לשמה" צריכים להשקיע עבודה רבה על מנת להחשיבה, שהיא העיקר. כל אחד מבין שלשמה הוא דבר טוב, מעטים מבינים מה זה בכלל.
כי אם יראו את האמת שלשמה ביאורה שלא ע"מ לקבל פרס, ועל זה כבר צריך סיוע משמים, ובלעדי סיוע זה אינו יכול לראות האמת. ורק כשמשקיע עבודה גדולה ומבקש האמת אז זוכה ורואה.
"שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" כי כשעדיין לא הגיע ליראת ה', ולא נקי משלא לשמה, מראים לו משמים צורה כזו שלא יראה כלל.
ואם כן מתעוררת השאלה: "כיצד מרקדין לפני הכלה"? איך יכול לקבל ע"ע עול מלכות שמים אם עדיין לא רואה כלום?
בית שמאי אומרים "כלה כמות שהיא" שיאמר אני מקבל על עצמי העבודה למרות שאיני רואה כלום. כי מתי האדם צריך לראות את המעלות? רק כאשר יש לו חשבון של הנאה עצמית. אבל כאשר מחפש להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז קנה המדה שונה.
כי אנו אומרים "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו" והיסוד הוא מהפסוק "כל הנברא לשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", וזה ענין לשם שמים.
אם אדם ירגיש כל כך ידידות לשי"ת שכדאי לו להקדיש כל חייו לעבודתו, כמ"ש ידיד נפש, וזה כאשר מרגיש אהבת נפש, מה ידידות מנוחתך וכו' זה כבר מדרגה. - יש בני אדם שאצלם מפותח רגש הידידות ומבינים את התענוגים הגדולים שיש בידידות אמת, והכתוב: "מה ידידות משכנותיך" זה אומר לנו משהו.
כשהאדם יכול לרקוד לפני הכלה כמות שהיא ולא רוצה שיצא לו משהו מזה, זה נקרא ריקוד: אנו כשרוקדים עולים ויורדים נופלים לארבע רוחות העולים לפעמים עולים למעלה ופעמים יורדים למטה. הנמשל, שהנפילות ועליות ברוחניות נקרא ריקוד.
ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה, פירוש הדברים, שכאשר נמצא במצב שאינו רואה כלום, יאמר: למרות שאיני רואה שום מעלות, בכל זאת אני מאמין שיש מעלות אלא שעדיין לא זכיתי לראות, וזהו מקולות בית הלל. ז"א דרך יותר קלה.
אבל בית שמאי אומרים, למרות שלא רואה כלל מעלות שיצא לו מזה משהו בשבילו בכל זאת הוא מקבל על עצמו בבחי' כלה כמות שהיא.
כל דבר נתפס בחזקה בדבר שהוא מקובל ופופלארי ברחוב, ואלו תורה היתה חשובה ופופלארית ברחוב כמו כסף, למשל, אז כולם היו רצים לקנותה, אבל "סומא" עור לא רואה כלום. במצב זה אומרים אנשים: מילא, כאשר הכל יהיה מוכן ומסודר, כמו הפרנסה ושאר צרכים אז אפשר גם לשבת וללמוד. אבל לאמר: "כי הם חיינו" זה לא זורח כל כך, ואם היה טעם בעבודה כמו בגשמיות, אז היו עובדים.
"שקר החן והבל היופי זו המדרגה כאשר עוסק בעבודת ה' לא בגלל החן ולא בגלל היופי שמוצא בדבר, אלא "אשה יראת ה'" אמרנו פעם שיש תענוג מיוחד בשמוש ושרות לאדם גדול, וזה בטבע הבריאה, תכונה זו טבועה באנשים, כשמשמשים את הגדול מוצאים בזה הרבה סיפוק.
בדבר זה צריך האדם לעבוד. לחקוק בלבו ולהגדיל את המלך בעיניו, ובאותו שיעור ומידה שיגדל אצלו המלך - באותו שיעור העבודה תהיה לו קלה, ומקור שמחה ואושר.
ולמה אסרו עלינו לעבוד ע"מ לקבל פרס? כי כשעובד ע"מ לקבל פרס שוב אינו זקוק למלך אלא לפרס, והוא מוכן לעבוד ולקבל מכל מי שיהיה מוכן לתת לו. תמורה.
הכלה צריכה להקרא לכלוכית אצל האדם. ורק אז יזכה בסופו של דבר לתענוג האמיתי הנצחי בערך הנפלא שאין דוגמתו בכל התענוגים הגשמיים. כי כאשר מקבל עליו עול תורה ומצות בבחינה הנקראת לכלוכית, שאינו רואה שום מעלה וערך בזה, ובכ"ז עובד מתוך אמונה בה'. אז זוכה ומגלים לו משמים את התענוגים האמיתיים, כמ"ש בגמרא כשאמר ששמה לכלוכית אז הותרה ההנאה, ושמה יפה.
ובדרך זו נבין מאמר הגמרא במס' בבא מציעא ל"ח מיתבי רא"א ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא מה ת"ל והיו נשיכם וכו' מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן ופירש"י: ושתי קללות הן אחת של חרב ואחת של שבי עי"ש.
וע"ד המוסר נאמר כך: כשהאדם הולך בדרך הישר ואח"כ נכשל וחטא, אז והרגתי שמאבד את רוח וחיות הקדושה והוא בבחינת מת במצב הזה כל זמן שלא תיקן ולא חזר בתשובה, ואין לו שום תנועה והרגשה רוחנית.
ויש עוד קללה, שהולך בשבי. המשל בגשמיות הוא שכאשר נמצא בשבי אצל הגויים אז הם קובעים לו מה יעשה והוא שבוי ואינו יכול להתנגד.
והנמשל לעניינינו הוא שיש מצב גרוע שאחר שנכשל בעברה הוא הולך בשבי, כלומר הדעת שלו גולה בשבי הגויים בשני אופנים: א) דהיינו שרצונות ומחשבות הגויים שולטים על מחשבתו, והם קובעים לו מחשבותיו רצונותיו ושאיפותיו. ב) הדעת של בעל בתים היינו לפי דעת בעה"ב. עוד יש אנשים יותר גרועים ממנו והוא עוד לא אדם השפל ביותר, אלא שאומר בתוך עמי אנכי יושבת, אני לא צריך להיות יותר חכם משאר אנשים.
ואז: "נשותיהם מבקשין לינשא" נשותיהם הוא בחי' של "אשת חיל עטרת בעלה" המרמז על בחי' האמונה, כמ"ש אשה יראת ה', כאשר יש לו אמונה הוא בבחי' בעל לקדושה, כמ"ש "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים".
אבל כאשר דעתו בשבי אצל הגויים, אז הנשים בקשו לינשא ואין מניחין אותן.
ומי אינו מניח? האדם עצמו כי גם כאשר מקבל התעוררות, והרהור תשובה, שאז הוא בבחי' "נשותיהן מבקשין לינשא", שרוצה לחזור בתשובה, ולעבוד לשם שמים ואין מניחין אותן, ובמה אין מניחין? כמו שבארנו, שיש בחי' מת, ויש בחי' שבוי, וכל זמן שהוא בבחי' מת עדיין יש תקוה של: "והחי יתן אל לבו" ובשיעור שיש לו יר"ש מרגיש את מצבו ורוצה להתקן.
אבל כאשר נמצא בשבי אין מניחין לינשא בגלל שדעתו בשבי, ואז גם כאשר מקבל הרהור תשובה, מיד שולט עליו דעת הגויים האומר לו שאין לו צורך לחזור בתשובה כי אין בו רע כלל, ואין לו מה לתקן, א"כ בחי' אשה אינה יכולה לינשא.
ובניכם. כמ"ש ר"מ אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק וכו' - ובחי' זו נקראת בן (מלשון הבנה התורה) כמו שבארנו בכ"מ וכשדעתו בשבי הגויים אז בקשו לחזור לנכסי אביהם ואין מניחין אותן לחזור.
ומכאן מתבארת כוונת רש"י שהקללה כפולה, כלו' כשאדם במצב ירידה ונפילה, הוא עלול להידרדר למצב גרוע יותר שאינו יודע כלל שמצבו רע וצריך לחזור בתשובה.
יוצא איפה שעל האדם להחשיב ולהתיירא שלא יהיה בשליטת הרחוב במחשבתו, ויפחד מזה.
מחשבה לא מחשיבים ברחוב. "מה ה"א דורש מעמך כי אם ליראה" וכו' והאמת לא צריכים יותר מזה. והעיקר לשים לב שהתורה גבוהה יותר מזה שלמדו אותנו בחדר. והבע"ד הכל מרשה לאדם לעשות, אבל יראת שמים לא מרשה, על דברים אחרים אין לו מה להתנגד.
ובכולל - בגיצד אמרתי: ההבדל בין אמת לשקר, שיש בנק המבטיח 100% רווחים על הפקדונות. ויש בנק אחר שמבטיח רק 1% רווח. ואחרי עשרים שנה באים לקבל את הרווחים מתברר שזה שהשקיע בבנק שהבטיח אחוז אחד מקבל את הקרן ואת הרווח, ואילו זה שהשקיע בבנק האחר כשבא לקבל את שכרו מתברר לו שאינו מקבל את הרווח, וגם את הקרן הפסיד.