י"ז מנחם אב עטר"ת
ט"ז מנחם אב הייתי תפוש בבית אסורים מחמת שלא באתי לספראווא מן הד' עורות ליום וזמן המיועד לי.
ענין יום גבר האויב ותבקע העיר, כי באמת בשעה שנברא הנחש, הי' ענינו בתכלית ההצלחה לשימוש האדם, כי בגלל כן עשה ה' הדבר הזה, שהנחש יעשה כל הצריך לאדם, בבחי' שדה וכרם, ולהכין כל המזונות, באופן שיהי' אדם ראוי להיות תמיד דבוק באלקיו, בלב נקי בלי שום טרדות כלפי חוץ, ואז הי' נגלה שלימות וזיוו של אדם שהי' מכהה גלגל חמה, שאדרבה שאין כלי ראוי ונכון לעמוד לשרת בשם ה' בלתי לד' לבדו, מה שאין הלב יכול לחשוב ולהרהר, שנמצא קדושה והתעצמות בה כזה בעולם.
אבל כך דרכו של עם הארץ, בתחילה דומה עלי' כקיתון של זהב, דיבר עמו, הרי הוא עלי' כקיתון של כסף, מחמת שזה כל מגמתו להיות כאלקים יודע טוב ורע, והבן. וכששמע הת"ח ונהנה ממנו, הרי הוא עלי' כקיתון של חרש, כעבד המתפרץ על אדוני', פי' דהוא עבדא נצח למארי', והבן, ולכן הי' בו בחי' קנאה ג"כ על הת"ח, כי רצה להתגאה עלי', כי זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי, וגיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפי', והוא הי' מעיקרא שוטה רשע וגס רוח, והבן, ובגלל כן כיון שנדמה הת"ח בעיני' כקיתון של חרש, רוצה לשברו ג"כ, כי בגאות רשע ידלק לבו, וכיון שנשבר וכו', אבל אם האדם לא הי' מדבר עמו כלל, רק הי' מחזיקו בהכנעה תחתי', ולא הי' עוסק עמו רק בעניני שימוש לעשות מלאכתו בחוץ, כדי שיהי' לבו נקי לעבודת אביו שבשמים, כמו כן גם הנחש לא נגבה לבו, והיה מצוי תמיד לשימושו בהכנעה גדולה כדבעי.
וזה הנכון להיות בסוד התיקון כמקומו הראשון, שמעשה בראשית בצביונם נבראו, דהיינו שלא יומשך אחר יופי וחן של הנחש כלל וכלל, כי שם הוי' שוכן בישראל בעצמם, כי לבו מסור בידו, שהוא משכן לשכינת עוזו ית', ואין אדם קורא את עצמו בשום שם מן השמות כלפי עצמו, והבן. ובגלל זה להשגות השמות בסוד המוציא במספר צבאם, מרוב אונים ואמיץ כח, איש אחד מהם לא נעדר, וזה משמש הגדול לאדם להשים לבו למנוחות, אבל ירגיש בעצמותו את השם הגדול שוכן בלבבו, כמ"ש לו בפירוש כי ה' צוה ויעמוד, ואז הדמיון של הנחש הי' לא יותר מהקוף בפני ילד, והוא התעצמות הכלים בקדושה באופן הפלא ופלא, בסוד אנכי הוי' וכו', ואת אחרונים אני הוא, וא"כ לא הי' רוצה ולא הי' יכול כלל לירד מקדושתו בשום פעם, לדבר עם הנחש דברים חיצונים, כי כל החצונים בטלים ומבוטלים לסוד השם הנ"ל, (ואולי ז"ס טבעתא דחקיק עלי' שם הוי') ואין להם אחיזה ויניקה שם כידוע, והי' תשמישו בסוד השבת דוקא, בלתי לה' לבדו, כי לא נמצא זווג חיצוני בעולם בסוד חול המועד והבן, וז"ע קב"ה קרא ליעקב אל, אז כשאמר אני הוי' הוא שמי, פי', כשהקב"ה אמר בעדו פסוק הנ"ל, אז שפיל לסיפי' דקרא, וכבודי לאחר לא אתן, ותהלתי לפסילים, בסוד הפסל נסך חרש עץ לא ירקב יבחר, וזה המצב הוא גמר התיקון.
וז"ש ברש"י ז"ל ונועדתי לך מבין הכפורת ומבין שני הכרובים: יכול שיצא הקול לחוץ, ת"ל מדבר אלי', שמשה הי' שומע אבל אחר לא שמע, ומחמת זה כמו נפסק הקול, ומשה בעצמו שומע בסוד רעמ"ה, דהיינו ממש כמו שכתבתי לעיל, כי הוא ענין שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, והבן.