מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ומה גרם לו, הוא מחמת שמכבר זרק לו גט, ספק קרוב לו, וספק קרוב לה, שזה הביא אורה בעולם:
פי', בשעה שרכב הס"מ על נחש כידוע, והיו רוצים ב"ש להעמיד הענין, שהגם שעובד את עצמו, מ"מ היא הנותנת, שעובד בבהירות גדול את רבו שלמדו חכמה, וא"כ בין לרבו ובין לעצמו הוא עובד יום אחד, והבן, אבל בה"א תקנתם את רבו בסוד תענוג תמידי, שאמת היא, שהשכינה יש לה תענוג גדול, בראותה הנקימה הגדולה והנוראה הנעשה בצריה לעיניה, אבל את עצמו לא תקנתם, כי לישא שפחה אינו יכול, ולישא בת חורין אינו יכול, כי אינו מסוגל כלל לזווג להוליד בנים, ועומד תמיד על משמרתו, ולא לתוהו בראה לשבת יצרה, וכל זמן שאדם חי, צריך להוסיף בעבדות ובעול מלכות שמים.
ולכן, כופין את רבו כידוע, שצריך להיות צנוע בעת הזווג כמו שכפאו שד, ועושה אותו בן חורין, פי' שיוכל לבא בברית הנישואין עם בת חורין, שמעיקרא לא יכול לישא מפני צד עבדות שבו, שהי' ידו כיד רבו ממש, כי לא הי' בבחי' תלמיד חכם כלל, אלא חכם בעצמו, ולא לחכמים לחם, כי אינם מסוגלים לעבוד את האדמה שממנה נבראו, והבן. ועתה גיטו וידו באין "כאחד", כמו מעיקרא ביום אחד, שמכאן ואילך אין ידו כיד רבו, אלא ידו ברשותו, כי בזווג הראשון הנ"ל העצום והנורא מאוד נשלם בסוד תלמיד חכם גמור, וישמח האב ביוצא חלציו, כי היוצא ממעיך הוא ירשיך. כי אבי' הי' בעצמו סוד החירות, ולכן בנו בן חורין, כי ירשו, ומה שמו ומה שם בנו "כי תדע", והבן.
ומובן ענין רב כהנא שהי' תחות מטתי' דרב בעת הזווג, ושמע אותו הכרוז, ותיכף התמרמר ואמר דמי פומי' דרב כמאן דלא טעים תבשילא, ואמר לו רבו אמאי עבדית הכי, פי' מי העיר אותך לדחוק למקום גבוה כזה, וא"ל תורה היא וללמוד אני צריך. פי' תורה היא מזמן כביר, שבכל יום ויום עלי כחדשים וכו', ועתה ללמוד אני צריך, והבן. אז אמר לו פוק מהכא לאו אורח ארעא הוא, דכל תורה שאין עמה דרך ארץ אינה מתקיימת, מפני שדרך ארץ קדמה לתורה, כי ממנה נברא מן האדמה, ע"כ מתלא אמרין בירא דשתית הימנו אל תזרק בה אבן, כי אני הוי' לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם ולכן אם ישאל לך אדם "על מה" אבדה הארץ, אף אתה אמור לו, שכן דרך ב"על מה", וז"ס אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, פי' לפה הארץ, שהיא בת מעשים טובים, וזה שגרם לו להכניסו ולהחזירו בעסק הזה.
ר"ת – ב"ש - בית שמאי:
ר"ת – בה"א - בית הלל אומרים: