גמ' רבה גזר תעניתא, בעא רחמי ולא אתי מטרא, א"ל והא ר"י גזר ואתי מטרא, אמר מה אעביד, אי משום תנויי אנן עדיפי' מנייהו וכו' ע"ש.
ונראה דהי' דואג על דורות הראשונים, שכל הצדיקים דואגים עליהם, ורבא אמר אם הראשונים כמלאכים, (פי' שמלאכי השרת משמשים אותם) אנו כבני אדם, ואם היו כבני אדם שמלאכי השרת משמשין לו בג"ע, אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר שלא אכיל דבר שאינו מעושר, ואילו' חמורינו אכיל שאינו מעושר, ובשבילו אבדנו כל טוב, והבן.
וכן רבה, מדייק בזה אי משום תנויי, הא בשני דר"י כולו תנוי בנזיקין הוי, דהוא היה בעת שאם הבנים היתה שמחה, ואמרה הפעם אודה את ה' וכל החכמה שלו הי' בבחי' נזיקין, דאימא ינקא לדינאה, ואנן קא מתנינן בשיתא סדרין, פי', בכל הגמרא עסקינן מה שלא הי' להם ידיעה כלל, וזכור דכי הוי' מטי רב יהודא לעוקצין שהוא מעלתם הרמה בחכמה, והוי תני אשה שכובשת ירק בקדירה, או זיתים שכבשן בטרפיהם, (לשון ראש לכובשים), והבין שהידים אינם מקבלין טומאה מחמת כבישה זו, שבטלו ידים להיות משמשים להביא טומאה לאוכל כי נטהר כל העולם, הוי אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, שלא ירד יותר לעומקן של דברים, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא, פי' י"ג מדות של רחמים, שנתגלו דוקא בדרא בתראי, ואִלו ר"י כי הוי שליף חד מסאני אתי מטרא, פי' באתערותא מועטת דילי', תיכף נענה מן השמים בשפע גדול, (דהי' זווג רעים האהובים זווג דלא פסיק, והטעם שהי' צריך אז להחיות העולמות), ואנן קא צווחין כולו יומא ולית דאשגח בן, אי משום עובדא אם איכא דחזי מידי לימא, אבל מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה, ונראה שתלה המיעוט הזה משום הדמיון, שבדורות הראשונים הי' מח הדמיון ג"כ מתקדש מאוד, והי' דומה יפה משום הכי הי' נענים תיכף, אבל הדרא בתראי אין מח הדמיון משמש יפה, אלא מח הזכרון.