ולא נסוג ממך תחיינו ובשמך נקרא, פי' דבזמן שהכניסה צרתה לביתה ונעשה המחלוקת לשם שמים, והגם שאמרו חז"ל בשעה שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, זה הי' עד אותה שעה, אבל לפי השעה אז כתיב הכל סג יחדיו נאלחו אין עושה טוב אין גם אחד, אבל כיון שמצא בה ערות דבר, מחויב מן התורה לגרשה ולהוציא רשעה זו מתוך ביתו, ומהיום והלאה אין שטן ואין פגע רע, וע"כ הי' הצרותות מדיינים זע"ז, בשביל מי נזרע השדה, והקש והתבן בראותן את שפע רב אשר הביאו לבעלים, אמרו שבשבילם נזרע השדה, והם לא ידעו שבשעת הקציר שהיא עת תשובה, נאמר ונדרש ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין, דכל מילי מיטב הוא לגבי השבה, כידוע. אבל בשעת הכניסה לאוצר, (דהיינו חג האסיף) בצאת השנה, ראו שהכניסו החטין, והקש והתבן לא הכניסו, אז הכל יודעין בשביל מי נזרע השדה כי אז נאמר לא יועיל הון ביום עברה וכו', והכל סג יחדיו נאלחו, אין עושה טוב אין גם אחד, כידוע, לכן נשארה החטה יפה וברה כסולת נקי', גם
מנופה בי"ג נפות, ואז אחר כל הכבוד הזה נאמר מפי בעלה לה, ולא נסוג ממך בכל אופנים שבעולם עד למסירת נפש ממש, (וע"כ הי' עני ולא הי' לו כלום למסירת נפש, אבל עתה זה כל הרוחתו שיש לו מאי להמסיר לה', דהיינו יחידתו תמתו אפי', והבן).
ומ"מ אין לבינו נופל שיתיבש חלילה טל של תחיה, ז"א תחיינו ג"כ, ואיך, ופי' כי בשמך נקרא, ואיך שיהי', הלא ידענו שמך מאד להללו בפינו ובלבבינו תמיד, ואפי' על מעשה הזה נקרא שמך, ובטל ההיפוך, דהיינו יציבא בארעא וכו', אלא גיורא בארעא, ויציבא בשמי שמיא. כי נפש הגר לא השיגה הברכה, רק מידו הגדולה הפשוטה לקבל שבים, אבל נפש הקדושה משגת ברכה וקדושה ויחוד מב' הידים, וגדול חסדך זה האחרון וכו', כי ע"כ אמרתי שמחיתי אותו מספר החיים כי נשחתה העבודה המתוקה, אבל עתה גם העבודה נתנה לי, וביתר עצמה וביתר שאת מלפנים, כי ע"כ הי' העבודה לקרב הרחוקים, ועתה לקשט וליפות את המקורבים לעיני קדושם ומלכם, וז"ס מקדש ה' כוננו ידיך.
וז"ע שעבדי דוד מלך ישראל לא נתנו אותו לבוא ולצאת במלחמה, כמ"ש לא תצא עוד במלחמה, ולא תכבה את נר ה' ומשיחו, כי מאז הי' יושב בהיכלו, ועבדי' נוטלים ממנו עצה, והמה מבערים הקוצים.
ולכן לא הכה דוד את היבוסי יושב ירושלים, מפני העורים והפסחים שהושיבו בשער, שהי' לחרפה למלכות בית דוד לבא עמהם במגע ומשא, אבל יואב בא עליהם ונתבערו מאליהם, והבן.
ובזה תבין מ"ש ואמונה כל זאת דהיינו הנ"ל, וקיים עלינו, שלא נתמעט כלל שם שמים מחמת זה, אדרבה נתגדל כנ"ל, בסוד ב' הידים כנ"ל, וז"ע אל נערץ בסוד שרפי קודש.
והענין שבחי' חיי האדם הוא מחמת המאורות המשונות זמ"ז שנתחדשו, שצריכים כולם להאיר בנצחיות כאחת, אבל תיקונם בסוד ההכנה בהאי עלמא באים בזא"ז, וכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו, דהיינו שלא הגיעו לתיקון כנ"ל, וכל כמה שנמצא בחי' חילוף לאורות הצריכים להיתקן
באותו האדם, זה ממש בחי' זמך חיות שלו בעוה"ז, ולכך כוחו יפה בעבודה, כי בכל הזמנים שנמצא, מקבל סיוע גדול מכל האור והטוב שלפניו ושלאחריו, ומכ"ש מאותן שנתקנו היטב, כי כבר הלכו לעולמם למנוחתם, ונקבעו בנצחיות, וזה כוחה יפה להיות גלויה ללב, ונעלמת ממראה.
ואשרי לאדם שזכה לראות פנים בפנים את מלכו ואלוקיו פעם אחת בחייו.
ר"ת – ז"א - זאת אומרת: