ד'
מנחם אב אני הוי'
כמו שכתוב לפי שכלו יהולל איש,
נדרש כן ג"כ לפי שכינת עוזו ית' וכו', וז"ש צדיקיא אנפי שכינתא אינהו,
איהי מלגו ואינהו מלבר כנ"ל, והבן.
ויש
מקום שנקראים ג"כ שליחים, דהיינו במקום השכינה לפי כבודה וכו', הרי שולחת
אותם בסוד שלוחו של אדם כמותו, וזה שאיתא מהבעש"ט דבתופס חלק מן האחדות, הרי
תופס בכל האחדות, שגדר האחדות שאינו מתחלק לחלקים בשום פנים שבעולם, כמ"ש כל
הכתלים לא יחלקוך וכו', ולכן פועלים בשליחותם כמו המשלח בעצמו, בשלימות המובחר.
וסוד
ההלבשה במקומות אלו, זה שיודעים שהם שליחים, פי' שיודעים שאינם לפי כבודה
וכו'.
וז"ש
משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה, והיכן הריחה ביום הכיפורים, כי נאסר אכילה ושתי'
גשמית, ולא הי' לה וכו', וז"ע מפיקנא לית לה וענין הכל רצין וכו', ולכן הריחה
מאד את הציקי קדירה, אבל ביום הזה היתה בושה לומר, והתחילה עבדי' להביא לה בחשאי,
וזה אומרים ביוה"כ, שאנו אז היינו בבחי' מלאכים בשכ"מ בקול רם, כי אין
שם ציקי קדרה, והבן, אבל כשהריחה ציקי קדרה, עבדיה הנאמנים עושים שליחותה בשמחה
ויראה, ומביאים לה בחשאי כנ"ל, והבן, ומכל זה נשמע סוד אני הוי' השוכן אתם
וכו', לידע ולהודיע סוד השליחות במקום הזה, ובכל המקום אשר תדרוך כף רגלך בו לך
נתתיה, והבן, דהיינו מכבר נתתי לך כמו שנודע באריכות גדול, ולכן מעתה אין שום פחד
אלא לילך ולכבוש .... את ..... לו הוי' הוא,
ובזה מובן
ג"כ "אני הוי'" את הראשונים" דהיינו ביוה"כ בקול רם
כנודע, "ואת האחרונים", דהיינו בשעה שאומרים בלי שמיעת קול, אלא בחשאי,
ג"כ אני הוא, בסוד אני לא שניתי אלא בסוד ב' בדיחי דמלכא, והבן, כמבואר, אבל
לא יעלה לך על דעתך שנתתי כבודי לאחר חלילה, ותהלתי בכל האריכות הנ"ל, נתתי
לפסילים, זה לא יעלה על הדעת כלל, כי אני ראשון ואני אחרון כנ"ל.