לא כן עבדי משה פנים בפנים אדבר בו (במראה ולא בחידות וכו'): וי"ל והכתיב וראית את אחורי ופני לא יראו כי לא יראני האדם וחי, ויש להתבונן בהתפשטות היום מחצי כדור העליון לחצי כדור התחתון, כמו שיתרבה בה היום בתחתון משוער במדה הזו לילה בעליון, וכן דרך הנוק', בלילה נוטלת היא עצמה כמ"ש ותקם בעוד לילה, וביום משפיעה לענפים שלה, והנה איתא שבג' פסיעות לאחר תפילת שמו"ע צריך הפוסע להשתחוות בתחילה לשמאל שלו, שהיא ימינו של השכינה, וצריך להבין, וכי הרוחני ישתוה במשיגי גבולי הגשמי עד שתאמר בו כבדרך ב' גשמים העומדים זה כלפי זה, כן יצויר
- ר"ת – כה"ג - כהן גדול
הגשמי לעומת הרוחני וזה פלא, אך האמת, דכל התחדשות הבריאה בדרך כלל היא בחי' הגשמיות, והבנת הגשמיות בדרך כלל היא בחי' הגבול המסבבות אותן, שזה הוא בחי' עלמא דפירודא, אשר הגבול יפריד אותן לגבוליהם, וענין הרוחניות לא תסבול שום צמצום וגבול, כמ"ש המשמר שבת כהלכתו נותנים לו נחלה "בלי מצרים", וכל השגות הגבול שאנו משיגים גם ברוחניים הוא דוקא בערך המקבלים, שהם לא יוכלו לקבל מן הרוחני אלא בגבול, כי כן הוחק להם, ואם לא הוחק להם הגבול אז נכללים היו בא"ס וא"ת, והבן, וא"כ בכלל יקרא לכל החידוש שברא הבורא חידוש "הגבול", והוא מתפשט בדרגיה בעש"ן, וענין תכלית הבריאה בכלל האחרון יאמֵר בהשיבם אל שורשם, שהוא בחי' הסרת הגבולים.
דרך משל, חכם משכיל על כל דבר, שחכמתו שופע וכל היום מוליד חידושים, ומתענג מאוד כידוע, ופתאום נראה לפניו בחי' חכמה שלא ידעה ולא שמעה מעולם, מה עושה, הוא נוטל כלי חכמה שלו ומפרידם מעצמותו, פי', כי עבדו עד עתה בעצם חכמתו שירש ורכש לו מילדותו בתענוג גדול, עתה מסירם ממשמרתם ומבדילם לילך ולקבל בחי' זרה להם, שאין טעמם בהתחלה כטעם החכמה והדעת, כי זר יחשב להם, ולכן נמצאים עתה (בעת תעמולם ללמוד ולהשיג אותו דבר שכל) בעלמא דפירודא, כי הכלי עיון והשכל נקלפו מעל גבי מוחו של החכם, (שהיו עושים שמה מעבדם זה זמן כביר בתענוג גדול מחידושי עצמותו) והלבישו אותו דבר זר שלא נראה בהתחלתו לחכמה, (אלא סופו מראה שימצא בה חכמה) ובגלות הזה עובדים בפרך כפי קושי החכמה להשיג, וכשנשלם המלאכה והחכמה יוצאה לאור, אז שבים הכלים אל בעליהם, והחכמה החדשה מתעצם במוחו של החכם, וגם הכלים חוזרים ומלבישים מוח עצמו, ומתעצמים שם כבראשונה, והתענוג ניתוסף בעוז ותעצומות.
ובזה מה שהורשית התבונן, כי ע"כ מחויב הסברא שעלה ברצונו שעשועין, וברא את העולם להשתעשע, וזה פשוט שחומרו של הבריאה מעצמו נטל, ואיך נעשה, לכן כדי לשבר את האוזן דומה למשל כנ"ל, כמו המשכיל פושט שכלו מעצמותו לדבק כל רגע בדבר מושכל, ותיכף שב אליו השכל עם המושכל ביחד, אבל ברגע
- ר"ת – בא"ס וא"ת - באין סוף ואין תכלית:
שהי' שם עיונו על דבר המושכל, אז השכל לא פעל אצלו בעצמותו וכדרכו בהרחבה, כי הי' צריך להתפשט בדרך נבדל מקודם, כדי להדביק היטב את דבר המושכל בכל דרכיו, לכן אז אותו חלק שכלו שדבק בהמושכל, הרי הוא כמו בגלות מעל שולחן אביו, והבן, והיא כמו מעונה שמה, כי המלאכה זרה לו בתחילתו טרם שידביקהו, וז"ע שבעת אלפי שני דהאי עלמא, שבו נפשט בחי' שכל אלקי בסוד חלק אלקי ממעל, בבחי' ענין אחד שמעלה לו שעשועין לאין קץ ותכלית, ובאותו זמן נחשב אותו חלק אלקי כמו בגלות מעל שולחן אביו, וכשמשתלם החפץ חוזר אל שולחן אביו ומתעצם בא"ס וא"ת, כמקודם וביני לביני זמן עבודה ושכר, ואח"כ חוזר ונכלל בא"ס וא"ת.
וכמות שיעור של הפירוד משורש, כן יושער קושיות העבודה, וכמות שיעור התקרבות לשורש, כן ישוער תענוג הגמול, כמו כפי רוחב דבר המושכל צריך להיות משתהה שמה שכל של המשכיל, וכשיעור זה תענוג השגת המשכיל, בשוב השכל אליו עם דבר המושכל, וז"ס נחלה בלי מיצרים, דהיינו תכלית התקרבות לשורש, שזה מקובל בשמאל דווקא, כפי שיעור הפירוד והיגיעה.
והיוצא לך מזה ב' קצוות, מקצה האחד הוא בחי' היגיעה והפירוד משורש, ומקצה השני המנוחה והתקרבות לשורש, וז"ש הכל לפי רוב המעשה, דהיינו היגיעה, שזה ממש הוא המדה של התקרבות לשורש, כמשוש חתן על כלה, וכגודל שמחה של אב שהיא כפי האריכות שלא ראה את בנו, שזה לעומת זה עשה אלקים, והבן, וז"ש שאמר אסף שירה על שכילה חמתו בעצים ואבנים, פי' כילה היא לשון מדידה, כמו כייל לי כורא דמלחא, חמתו מלשון חימת מים, דהיינו שענין הגלות הוא שורש הגאולה, כמ"ש שבת"ב נולד משיח, דהיינו כנ"ל, והנה זה המדה לקבל האחדות אפשר בשנים, או בפירוד השכל בקישיות, או ביגיעת בשר בקושי, וכיון שראה אסף פלאות תמים דעים, שהבורא עושה חומה, דהיינו מדה וכלי לקבל אלקותו בבחי' יגיעת בשר, דהיינו חסרון גשמיות, וא"צ לחלל התורה חלילה,
- ר"ת - בא"ס וא"ת - באין סוף ואין תכלית
- ר"ת - שבת"ב - שבתשעה באב
לעשות עמה מדה לקבל, הי' משבח מאוד את הקב"ה בזה, והבן.
וז"ע שאמרו בעונש המרגלים ומתֵי מדבר, שהי' נימוק בשרם מהם, ועומדים על רגליהם, דהיינו כנ"ל, שהקב"ה הי' עושה להם מדה לקבל ירושת אלקית, בהעניש אותם בידיעת בשר בגשמיות, והם עומדים על רגליהם בסוד שכֶל התורה, שזה לא החסיר אותם חלילה, וזה מחסד ופלאות תמים דעים.
וז"ע שאמרו אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא, ובאוריתא ברא עלמא בסוד שהסתכל בה וברא העולם, פי' שסוד התורה הוא המתחבר בשכל האדם לעצם אחד, מתתא לעילא, וקב"ה מתחבר אל התורה מעילא לתתא, לכן שמה מקום התעצמות הענף בשורשו, כי יהי' נגמר שמה החפץ וחלק היא נכלל בכל, והכל אחד.
[המשך]
ובזה תבין מש"כ בחלום אדבר בו מראה אליו אתודע, לא כן עבדי משה, כי בכל ביתי נאמן הוא, פי' טרם שזוכה לאתפשטותא דמשה בדרא דילי' אז הוא בבחי' בחלום אדבר בו, במראה אלי' אתוודע, דהיינו בבחי' אספקלריא דלא נהרא, אבל כשזוכה לאתפשטותא דמשה בדרא דילי', אז נאמר לו בכל ביתי נאמן הוא, בסוד לא זזו משם עד שנעשו אוהבים זל"ז, בסוד זכה נעשה לו ס"מ חיים, כי טוב מאוד לזוכים, והוא נאמן ואיהו אמונה שלימה, בסוד אמן של ברכה ושל קדיש וקדושה, שגדול העונה יותר מן המברך, והבן מאד, וז"ס שאמר ר"א נאמן עלי הדיין, סוד קבלת שכר על הפרישה, והבן בשיעור קומה, כי איהו במדתי' ואיהי בקומתה.
[המשך]
וז"ע ופני לא יראו, כי כמו שאמרנו שם שהמקבל לא יקבל מוחותיו אלא בשמאל שלו, באשר שהאדם לא יראה את עצמו, והמושכל הוא ג"כ כמו שכל שליח ונפרד מחכם להתדבק
באיזו דבר להשכיל, וכל עוד שלא עשה שליחותו הרי הוא כמו נפרד מעצם החכם, ודבוק באותו דבר, והוא זרות וגלות לאותו שכל מופשט, כמו שהארכנו במקום אחר, אבל במלאותו את תפקידו תיכף ממש בזו הרגע השכל שב עם דבר המושכל ביחד ברוב תענוג, ושב ונכלל בעצם מוח החכם, והרי כאן ד' בחינות שכל הפועל הכל שפעל איזה ענין כמו חידה, (כמו המטיל מרגלית בין האשפה כדי לעמוד ולחפשו) אבל מטעם האחדות לא יתכן המשל הנ"ל, אלא פעל וחלק הימנו גוף משכיל, והוא באמת לא נפרד כלל מכל, אלא כמו האדם הרוצה לראות צורתו ופועל מראה שמסתכל בה ורואה צורתו, ולכן בעוד שהמשכיל חושב איך להמציא בחי' המראה, באותו הזמן הוי חלק נפרד מכל, כי דבוק הוא באותו ענין המצאה, וז"ש הסתכל בתורה וברא את העולם, שזאת התורה היא סוד המראה שבה רואה אדם את עצמו, סוד חלק מכל, וזה תשלום תפקידו, ממילא הוא שב ג"כ לכל, ולכן בעוד שהבורא מסתכל בתורה ממילא העובד הולך בדרכי התורה בסוד ובחרת בחיים וכו', ולכן במשך זה הזמן שהולך בדרכיו ית', הוא נפרד מחכם כמו שכל מופשט מהמשכיל, ודבוק במושכל, ואינו שב אלא זולת יעשה תפקידו.
ויש ענין הבטחון בו ית' שאין לכל עיקר בו אלא אדרבה נסמך עליו, ושורשו לב בוטח ושאנן, וז"ס ללבי גליתי ולפומא לא גליתי, פי', טרם הגלות דבר ה' בפי הנביא יאמר לו לבו לבטוח בו ית', דהיינו שהוא שמח בו כדבר הנבואה הטובה שמתגלה עלי' בפי הדיבור, והגם שלא ידע אז בהדיבור: