כתיב וחיך אוכל יטעם, ואמרו שה"ס החכמה המיוחס לחיך, ובאמת זה חילוק החכמה ועליתה על סוד הבינה, שהיא באה באריכות מתוך התבוננות ועיון עצום, שמסיק השמעתא אליבא דהלכתא, אבל סוד החכמה היא הארה בשכל בכללות נפלא, והיא מורגש רק לפי הטעם שאם ההארה גדולה מוציא בנפשו טעם גדול מתחזק עליו, ואם קטנה לא יותפעל חכו כל כך, וז"ס וחכו ממתקים כולו מחמדים.
...... גודל שורשה ורוחניותה לא מתראה לאדם ..... איזה לבוש דהאי עלמא מבחי' הגוף, הגם שזה .......... אין שום ערך לה בעצם אבל מתלבשת בו שולחת טעמה הרוחני בסוד וחכו ממתקים ......... וז"ס ה' שלחני וכו', שהוא לבוש להוי', כי ......... סוד הוי'ה בפנימיות, אלא לבוש היותר נכון מבחי' דהאי עלמא היא שם הנ"ל, וכאשר תדקדק בזה, תבין ג"כ סוד המן שאכלו ישראל במדבר, דהיינו שהיו מוצאים בו כל טעמים שרצו בעולם, שזה ממש נמשך ממאור שנברא ביום א' שרואין בו מסוף העולם ועד סופו, כי סוד הראיה בחכמה שהיא סוד ראיה רוחנית כנודע, ולכן על כל דבר שהיו שמים עיניהם, תיכף מתגלה להם אותו דבר בבחי' טעמו האמיתי, פי' שכן היו מרגישים בעצמם אותו הטעם ונפעלים מאוד מאותו ההרגש לכן לא הי' שום דבר נסתר מהם, כי שפע הטעם שהיו מוצאים בו, זה הי' מגלה הדבר לעיניהם ממש, ולא היו צריכים לא לראיה ולמופת, כי הטעם המורגש אינו כלל בגדר הכחשה והזמה, כמו מי שאומר ומרגיש בנפשו מתיקות איזה דבר הנאכל, מי יכחישנו לומר שמר הוא, והבן מאוד, ולכן כל מקום שהיו שמים עיניהם תיכף נרפא אותו המקום, כי מתיקות הטעם גברה עליהם, ואין לך עֵד גדול מן המורגש, והבן. וז"ס קניית הבכורה מאחיו הגדול והבן.
וז"ס טעמו וראו כי טוב ה' והבן, אלא שלא"כ כשנסתלקה הארת הטעמים, אז היו צריכים לזיווג הבינה, ואח"כ לזווג התבונה, שזה כל ענין האריכות הזה, והבן, וגם החטאים גרמה להם וישלחני ה' לפניכם, וצריכה לעבודת הזכר בסוד זווג זו"ן, שז"ס לחם מן הארץ שיש לו טעם מיוחד להזין הגוף ולהחזיקו, וגם אינו יורד משמים אלא יצֵא אדם לפעלו, ולעבודתו, והבן.
ובזה מובן ג"כ הארת הפנימיות מתוך הלבוש, דהיינו אותן הארות שאינם עיקרם אינם מתגלים בסוד אהי', אלא בסוד אדנ"י שפתי תפתח באותה שעה, ועיניו נשואות לעבַר, אבל הארה הכללית באה בסוד .... דהיינו בדרך עתידות והוא ממש ענין מ"ש חז"ל דברי תורה כל כמה שאתה ממשמש בהם אתה מוצא בהן טעם כשעה ראשונה, ודו"ק.