תוכן

שמעתי ו' עש"ק ט' אייר תש"ג אין עבירה מכבה מצוה ואין מצוה מכבה עבירה
היינו מטעם שאין הכוונה לעקור את הרע, מפני שזהו דבר בלתי אפשרי, אלא צריכין רק לשנוא את הרע, כמו שכתוב: "אוהבי ה' שנאו רע", שעיקר הוא השנאה להדבר, שרק השנאה מפרידה בין הדבקים.
לכן אין הרע בעצמו שום מציאות, אלא המציאות תלויה באהבה או בהשנאה, ז"א שאם יש לו אהבה לרע אזי נלכד ברשותם, ואם הוא שונא להרע אזי הוא יצא ממחיצתם. ורק השנאה יכול האדם לפעול, לכן "עבירה גוררת עבירה", הוא רק כדי להשלים את הסכום של השנאה, כי על העבירה הראשונה הגם שמתחרט אבל אינו בשעור כ"כ שיפעל בו שנאה להרע, אלא ש"עבירה גוררת עבירה", עד שנשלם לו השיעור של השנאה, ואז הוא נפרד מהרע.
נמצא שאם האדם מגלה השיעור האמיתי של השנאה, ממילא הוא מרויח זמן, ותיכף בזמן הזה הוא נכנס לאהבת ה' כנ"ל. "אוהבי ה' - שנאו רע" וכו'.
וזה נמשך מן "ותחסרהו מעט מאלקים" וגו'. שזה סוד שהנחש אמר: "והייתם כאלקים יודעי טוב ורע". היינו, שהאדם מתייגע ורוצה להבין כדוגמת ה', כל ההשגחה. וזה ענין: "גאות אדם תשפילנו", היינו, ע"י שרוצה להבין הכל בשכל החיצוני.
והאמת היא שאם הוא רוצה, סימן שהוא צריך לדעת את הדבר הזה. ובזמן שהוא מתגבר, ולוקח הכל באמונה למעלה מן הדעת - זה נקרא שפלות שאין למעלה הימנה במידת האנושיות. שעל זה פרש"י על "והאיש משה ענו מאד" - היינו ענותן וסבלן. היינו, שהיה סובל את השפלות הזו במידה שאין למעלה הימנה.
וזה סוד שאדם הראשון קודם החטא היה אוכל מעץ החיים, לכן היה בשלמות, אבל לא היה יכול ללכת הלאה לגלות כל השמות הקדושים. לכן נורא עלילה עשה שיאכל מעץ הדעת, וע"י החטא הזה אזי כל האורות נסתלקו, ממילא הוצרך להתחיל מחדש. ועל זה אמר הכתוב שנגרש מגן עדן, מטעם שאם יאכל מעץ החיים - וחי לעולם, שהוא סוד פנימיות העולמות, ששם אם הוא נכנס, אזי הוא נשאר שם לנצחיות. לכן כדוגמת המשל עם כוס יין, שמי שרוצה לתת לחברו חבית יין, ואין לחברו רק כוס קטנה. מה הוא עושה? הוא נותן לו כוס יין, והוא מוליך את הכוס הביתה וכו'.