תוכן

י"ז סיון תרצ"א
בפסוק, "אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם" (תהלים צז, י)
ופירש, שלא מספיק בזה שהוא אוהב ה', שרוצה לזכות לדבקות ה'. אלא שצריך להיות גם שונא את הרע.
וענין שנאה מתבטא בזה שהוא שונא את הרע הנק' רצון לקבל, והוא רואה שאין לו שום עצה להפטר ממנו, ויחד עם זה הוא לא רוצה להשלים עם המצב, והוא מרגיש את ההפסדים מה שהרע גורם לו, וגם רואה את האמת, שהאדם מצד עצמו אין בכוחו לבטל את הרע, היות שזהו כוח טבעי מצד השי"ת שהטביע בהאדם את הרצון לקבל.
אזי הפסוק מודיע לנו מה שיש ביד האדם לעשות, היינו, לשנוא את הרע, ועל ידי זה ה' ישמור אותו מהרע הזה, כמ"ש: "שומר נפשות חסידיו". ומהי השמירה?-"מיד רשעים יצילם". ואז כיון שיש לו איזה מגע עם ה', יהיה המגע הכי קטנטן, אזי הוא כבר איש מוצלח.
ובאמת ענין הרע נשאר קיים, ומשמש בבחינת אחוריים להפרצוף. וזהו רק ע"י תיקון האדם, שבזה שהוא שונא את הרע באמת גמור, על ידי זה מתתקן לבחינת אחוריים.
וענין השנאה נובע מטעם שאם האדם רוצה לזכות לדבקות השי"ת, אזי נוהג את המנהג שיש בין חברים וידידים. ז"א, שאם שני אנשים באים לידי הכרה שכל אחד מהם שונא מה שחברו שונא ואוהב את מה ומי שחברו אוהב, אזי הם באים לידי התחברות תמידית בבחינת יתד שלא תמוט לעולם. לכן מאחר שה' אוהב להשפיע, לכן גם התחתונים צריכים להסתגל לרצות אך להשפיע. וכמו כן ה' שונא להיות מקבל, דאיהו שלם בתכלית השלמות ואינו צריך לכלום, גם האדם צריך לשנוא את ענין הקבלה לעצמו.
היוצא מכל האמור, שהאדם צריך לשנוא את הרצון לקבל בתכלית השנאה, שכל החורבנות שבעולם באים רק מהרצון לקבל. וע"י השנאה הוא מתקן אותו ונכנע תחת הקדושה.