חיפוש מתקדם

חיפוש לפי כותרת
חיפוש בטקסט

שמחת חתן וכלה

תוכן

אנחנו התאספנו כאן להשתתף ולהנות בשמחת חתן. וחייב אדם לשמח את החתן, כמ"ש חז"ל (ברכות ו':) הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו'.
והנה בהשבע ברכות אנו מברכים משמח חתן עם הכלה. אם ה' משמח את החתן וכלה, ע"כ גם עלינו מוטל להשתתף בשמחה וג"כ לשמח את החתן והכלה. הנה חז"ל אמרו, הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו', היינו שצריך לשמח את החתן. ואצל הכלה אנו רואים (כתובות טז:) כיצד מרקדין לפני הכלה, אומרים כלה נאה וחסודה.
וצ"ל מדוע דוקא ריקוד שייך אצל כלה. ובכלל צ"ל מה זה ריקוד. אנחנו רואים בריקוד יש עליות וירידות ופניות לד' רוחות שבעולם, אבל בסופו נשארים עומדים על הארץ.
הנה החתן מרמז להקב"ה, כמ"ש ביום חתונתו וביום שמחת לבו, וכמ"ש וירד ה' על ההר, שהוא ענין נחות דרגא. כלה נק' כנסת ישראל. ובזמן החתונה, שהיא ענין רמז לשורש העליון, צריך לדעת שאפי' כל ד' רוחות שבעולם ירצו לדחוף את הכלל ישראל, ואפילו אחרי כל ירידות, יהי' נשארים על מקומם. ולכן אומרים כלה נאה וחסודה, היינו שהיא נמצאת במצב של יופי, ואין ח"ו מצב של שפלות. ולא אומרים כמו שהיא עכשיו בגלות, ומעוררים את השמחה שיהי' בגמר התיקון.
והשמחה שיש מהריקוד זה דומה לניגון עצוב, שהעולם נהנה, היינו שהניגון מביא בציור קיבוץ של יסורים שכבר עבר הזמן, אבל עכשיו כבר נהנים מהרווחים שהרווחנו מהיסורים. כמו כן הריקוד, יש שמחה מה שעבר אחר כל העליות וירידות, מ"מ נשארו עומדים איתן על משמרתו.
אנחנו התאספנו כאן לשמח את החתן והכלה, כמ"ש בהשבע ברכות, בא"י משמח חו"כ. א"כ אם ה' משמח את החתן והכלה, אזי גם עלינו מוטל להשתתף בשמחה זאת.
הנה בחתן מצינו הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, היינו שצריך לשמח את החתן ולא אמרו במה.
אצל כלה מצינו, ת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה, וגם לומר כלה נאה וחסודה כב"ה, ולא כלה כמות שהיא.
והענין הוא, שחתן נק' הקב"ה, מלשון נחות דרגא, כמ"ש "וירד ה' על הר-סיני אל ראש ההר". כלה נק' הכלל ישראל. הנה מצד הקב"ה אין שום השתנות, כמ"ש "כי אני ה' לא שניתי". ורק מצד המקבלים באים כל השינויים, לכן כלה המרמזת על המקבלים, שהוא הכלל ישראל, שייך ענין עליות וירידות, היינו זמן הגלות וזמן הגאולה.
ואנחנו צריכים לומר שהשגחת השי"ת היא בבחי' טוב ומטיב, כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, גם זו לטובה. נמצא שבזמן הריקודים, שיש שינויים, צריך לומר כלה נאה וחסודה. וזה בטח ע"ש סופה, היינו בעשיית מצוה הגשמית מעוררים את השורש למעלה, בחי' היחוד דגמר התיקון, ובזה יש לשמוח.