תוכן

ויצא תשמ"ג
ירושלים
השאלה: אם האדם עושה הכל עמ"נ לקבל, היינו שכל מה שעושה הוא רק על הכוונה לתועלת עצמו, א"כ מהו ההבדל בין שנהנה מדברים גשמיים או שמקבל הנאה מדברי תורה.
וזה יכולים להבין ע"ד שהאדם אוכל דגים ובשר ויין בימות החול ונהנה מזה, שאכילה זו נקראת אכילת רשות. משא"כ כשאוכל סעודת שבת בבשר ודגים ויין, שזו מצות תענוג שבת. הנה מצות אינן צריכות כוונה. היינו שיכוון רק בעמ"נ להשפיע, אלא שצריך לכוון שעושה זה מטעם מצוה.
א"כ כשהוא נהנה מסעודת שבת הוא מקיים מצוה הגם שהמצוה הזאת היא עדיין שלא לשמה, שפירושו שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. אבל מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, נמצא שעושה מצוה. משא"כ כשאוכל בימות החול סעודת רשות, אין לו שייכות לומר שמהסעודה דרשות יבוא להגיע לשמה.
א"כ יוצא כשלומד תורה ונהנה, אעפ"י שהוא שלא עמ"נ להשפיע, אבל הוא מקיים מצות לימוד התורה בשמחה, כי יש לו הנאה מזה, א"כ הוא מקיים מצוה. נמצא מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. א"כ זהו דרך הנכון שיבוא לשמה. משא"כ הנאות אחרות אין גורמות שיבוא לענין לשמה.