תוכן

ענין מאמר הויה 'אהיה שלחני אליכם'[1]. פירוש, שזה סוד נבואת משה, כי הידיעה היתה חזקה בכל הארץ שעתיד להוליד (-להיוולד) בן שיהיה מושיען של ישראל (עי' סוטה יג, א), ועל כן היו כל דברי משה ישועות[2] בבחינת הויה ודו"ק, וזהו שכתוב (זוהר פנחס אות שעב) ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו, פירוש, גילוי שם הוי', והוא שם העצם[3], וזה ענין שנכלל בעבר ועתיד והוה[4], 'כָל שְׁמָהָן שַׁוִּי כִּנּוּיִין לִשְׁמָא דָא'[5] (תיקוני זוהר צב, א), וזה עניין 'לא קם עוד נביא כמשה' (דברים לד, י), כי כל השמות משמשין לנבואתו, והבן. והטעם, כי המהוה כל הויות לית מחשבה תפיסא ביה כלל.

ושם אהיה הוא כמו רמז למראה באצבע, כי אין הנברא כדאי כלל לראות פניו, והוא סוד 'אוזן שמעה ותאשריני'[6] (איוב כט, יא). ואפילו השמיעה היא קָלָא דַּקִּיק דְּלָא אִתְפַּס, רֵישָׁא דְּכָל רֵישִׁין[7], שהוא תכלית הדביקות המקווה לכל נברא ... וזהו ... למעלה מכל הרגשות שמיוחסת לידיעת הבורא בעצמו בבחינתו יתברך ... שאין צריך שום ראיה כמובן, כי מורכב מחומר וצורה.

...הן בבחינת חומר והן בבחינת צורה, ומשונה הרגשת חומרו מהרגשת צורתו, שזה יקרא בשם "מרגיש" וזה יקרא בשם "יודע". כי החומר מרגיש את חייו והשכל רק יודע את חייו, ודו"ק. ומובן שאי אפשר ליחס בחינת הרגשה כלל אצל הבורא שנאמר עליו שמרגיש את עצמו, מפני שהוא מופשט מחומר ובחינת חייו הוא רק חיי מדע, וכל כחותיו המה מאוחדין ופשוטים ואפילו לא מושכלים, רק לְשַׂבֵּר את האזן נכנהו בבחינת ידיעה טבעית שבעולמנו שאינה נדרשת לשום הכנה, והוא היודע בלי שום קושיה מוקדמת, מפני שהוא הידוע והוא המדע והוא המעולה שביודעים, והעתיד קרוב לידיעתו כמו ההוה, כמובן[8].

לכן הדבק בידיעתו יתברך, צריך גם כן להיות מופשט מאריכות הזמן, ויהיה העתיד קרוב אליו כמו ההוה, וידיעתו תהיה ידיעה המשמחת ותענוגית ספיריות ובהיריות כטבע נצחיות, כמו שלא ראה צורת רע מעודו.

אבל האדם מוקף בחוט הזמן והמקום שהמה מאריכים לו ידיעתו, וצריך קושיה קודם כל שֵׂכֶל להביאו למושכל[9], לכן לא יחול עליו הדביקות בצורה המעולה כנ"ל. ולכן כל ידיעתו באותו מין הדביקות היא לאחריו, שזה בחינת עתידות[10], ורק תנאי זה נשאר לו במצב הזה שיתכן לקרותו אז חלק[11], שלולא זה היה תיכף נכלל בכל, כאור בפני אבוקה.

ולכן השעשועים מלובשים בעתידות, כי זה שעמדה לו להיות דבוק כשיעור חלק בכל. ובאמת צורת הידיעה היא ממה שמסתכל הכל על החלק ומשעשע עמו בתוך גבול החלק ובכל מקרי החלק. ולכן אינו מסוגל כלל במצב הזה להבחין בחינה טבעית בין הוה ליהיה, כי טעם שניהם שוים ממש זה לזה, מפני שגדר הדביקות הוא נצחי, שהוא ראית הנצחי בזמני, וזהו האמת, שהלואי יהיה העתידות כטעם ההוה, כי העתידות משובח בעיני הנצחי, מה שאין כן בעיני הזמני, כי אצלו צורת העתידות הוא גם כן בתוך חוט הזמן והמקום, ולא על צורה זו היה מסתכל הנצחי כמובן, והבן.

ולכן הוא צורה הפכי, שבשעתו משובח העתידות, ואחרי זה נשאר משובח העבר וההוה. והטעם כמו שיעור מן הרגשת הנצחי להרגשת המוקף בזמן, ולכן נשאר ידיעת העילה בערך העלול להפכי.

ואין לתמוה על זה, כי דומה לאבוקה גדולה שהובאה למקום שהיה מאיר נר קטן, והנך רואה שהבהקות אור של נר קטן אבדה את עצמה מכל וכל, כי נכלל זיוה ופעולתה באור האבוקה, כמו כן היה פעולת ידיעת חלק שקטה בשעת הדביקות לגמרי, וכל המדע הוא מיוחס רק להכל.

והמופת על זה, כי בשעתו הגם שעיני כל תהלתו היו מונחים בעתידות, מכל מקום לא נתעורר לו אז שום רצון להתקרב לו לעתידות, כי בְּסִימָא לֵיהּ שַׁעֲתָא (-מבושמת לו שעתו). ובאמת היה מתרחק והולך דרגא בתר דרגא. כי בתנועה הראשונה היה מתחיל להתגעגע אחר עתידות, כי נתרפה לו מעט, על כן נתקרב לבחינת חוט הזמן. ותנועה ב' שעלתה לו בחינת חסרון בהוה, כי אז נתפעל גם כן מבחינת חוט הזמן. ותנועה ג' היא תנועה חזקה, כי נתנה לו מקום להתחקות ולהסתכל על אור החיצון של דביקות הזה, ועתה יצא מבחינת ידיעה לבחינת השכלה, ונעשה מורכב ומושכל. והסתכלות הזו הוא ההיפוך מהסתכלות הקדומה, שמקודם היתה הסתכלות הכל בחלק וטעמו הוא טעם "מדע", ועתה הוא הסתכלות החלק בכל וטעמו הוא טעם השכלה, כי נחמד להשכיל. אבל אין שום תוספות בעצם הצורה כלל וכלל, אלא שינוי צורה שטחיות, כי אותן הצורות שהיו מקודם אצלו בערך מפורסמות וראיה טבעית, קנו עתה צורת השכלית, כי נעשה על ידם מושכל, והוא גם כן השכיל את הצורות בתור שכל הפועל כנודע.

וזה סוד 'רם ה' ושפל יראה'[12], שזה כל בחינת ראיה א' שהסתכל על הבורא איך הוא מרומם באמת, ואיך השפלים מוצאים חן בעיניו, דהיינו, בכל דרכי עצם הבורא המושיע, אשר עם כל שפלת הנבראים מושיע אותם והא כדאיתא והא כדאיתא עכ"ז וכו', והנך רואה שלא זזו עיניו מבוראו על פסיעה קטנה.

מה שאין כן ראיה הב' שהיא ראיה מושכלת, הוא בחינת 'וגבוה ממרחק יידע', דהיינו, איך שהבורא ממלא דעת את בריותיו על ידי המרחק וכו', והנך רואה שנעתק עינו להביט על דרכי הנבראים ואיכותם.

ולכן יערכו שבחם זה על זה כערך הכל על החלק, והיא הנותנת אשר כאן ניתוסף צורה חדשה, דהיינו, מה שהיה בחדרי חדרים התגלה בפרהסיא, כי טבע הצנעה שייכת לאחדות דוקא, ופרהסיא מיוחס לנבראים, ודו"ק.

*[13]

ענין מאמר הוי' 'אהיה שלחני אליכם' (שמות ג, יד), זה סוד רֵישָׁא דְכָל רֵישִׁין דְּהוּא דָקִיק לָא אִיתְפַּס בשעתו אלא לאחוריו, כי הנברא אינו כדאי לראות פניו, מפני שהוא תכלית הדביקות האפשרי לכל נברא, ולכן הרגשתו הוא השלם שבהרגשות, ומיוחסת להרגשת הבורא ית' בעצמו.

דהיינו, שכל נברא מורכב מחומר וצורה, "מרגיש" בחומריותו ו"יודע" בשלימותו, ששם "מרגיש" שייך בחיים חומריים ושם "ידיעה" שייך בחיים שכליים. וכיון שהבורא ית' לא יפול בו שום הרכבה מחומר וצורה, כמובן בפשיטות, אם כן החיים והמדע בו כאחד, דהיינו, צורה בלי שום חומר, והמדע הוא חיותו וחיותו הוא המדע, והרגשתו את עצמו דומה להרגשה שכלית, דהיינו, ידיעה שיודע בשלימותו ושהוא השלם שביודעים ולא יחסר לו הידיעה בהיה הוה ויהיה, אשר זה תכלית הנקיות שאפשר להאדם להשיג מחיי הבורא לפי פשיטות מכל צורה מורכבה.

ולכן הזוכה לדביקות אמיתי הוא נמצא דבוק בידיעתו ית', וערך שניהם שוה[14], דהיינו, שהרגשתו כמוהו בפשיטות מכל חומר, דהיינו, שיודע שהוא שלם בכל מיני ידיעות הנעלמות מכל העולם, ולא ישונה לו מהוה ליהיה, שכן צורת שכל הא', כי נעלה מכל בריותיו, שיודע בעצמו מה שנשגב מבריותיו, ודו"ק.

ותדע, שכל הכרת המתדבק[15] כלפי חוץ הוא השעשועים המצוירים בעתידות, שזה נשאר לו בלבד למען שלא יוכלל החלק בכל, כי בזה נמצא שמוקף החלק בגבול הזמן בכחו, שזה עיני הכל בחלק, שמשתעשע עמו בתוך מקומו.

וזה הטעם שאי אפשר לראות פניו[16], כי ההסתכלות היא מכל בחלק ששרוי בזמן, והדביקות היא בגדר הכל שהוא נצחי, שמחמת זה לא ניכר כל כך הבחינות הוה ויהיה בשעתו, כי אינו מתאוה ליהיה. וכיון שעיקר המורגש הוא ההסתכלות, שזה קרוב יותר לכח גשמי בעל זמן, לכן נדבק בזה יותר ונמשך לאחריו.

והנה ההתהפכות אשר החלק מסתכל בכל יבוא אחר ג' דרגות: כי בשעתו, הגם שעיני תהלתו מונחים ביהיה, מכל מקום לא יתגעגע כלל להעתיק את עצמו מההוה הזה, כי בסימא ליה שעתא. אלא רוב האישור וההסתכלות ביהיה לאט לאט מספה (-מכלה) לו דביקותו עד שמוצא בחינת געגועים אחר עתידות הזה, וזהו 'רושם ראשון'. אחר כך מרגיש באמת בחינת חסרון והרחקה מיהיה הזה, ובהוה הוא חסר, וזהו רושם השני שיצא לו.

וכשרושם הנ"ל נחקק בו היטב היטב, אז מסוגל להתהפך לראות העשוי עמו, דהיינו, באור החיצון של הדביקות, והוא הפוך לגמרי מהסתכלות הראשון, שהוא הסתכלות החלק בכל.

ולכן התפשטות ידיעה הנכבדה הזו, אינה אלא בידיעת השלמת הנבראים וכל מקריהם, מה שאין כן ידיעה הא' היא שעשוע הבורא, והבן.