תוכן

שֵׁם, פירוש של מציאות שם דבר, אינו ענין להעצם בעל השם כלל, ובעצם עצמו אינו מתגלה כלל, להיותו נמשך לזולתו שהוא חוץ הימנו (סוד גילוי העצם דרך שם זה). דרך משל, התחתונים משיגים זיו השמש מפני שהיא בחינת גילוי השמש לזולתו, ולכן בשמש עצמו לא נמצא כלל בחינת זיו זה, ושמה בחינה אחרת לגמרי, דהיינו עצם השמש. כמו כן אנו קוראים שם איש אחד ראובן, שהוא בחינה שעל ידה משתמשים אחרים עמו במקום שאינו נמצא, אבל במקום שנמצא עצם גוף ראובן, לא יתכן לקוראו בשמו, רק 'אתה' או 'הוא', ומכל שכן הוא עצמו ליכא לגבי דידיה שום גילוי של בחינת השם, והוא דבר ובחי' יוצא הימנו לגמרי ודבר מיותר ונוסף לגמרי.

ויש שם העצם ושם התואר, דהיינו כלל ופרט.

פירוש, דרך משל, דשכל הרב היקר (-הכבד) על התלמיד מלהבין, עובר לו דרך מציאת משל. וכשהרב חכם גדול, ממציא לו משל הקרוב ושוה עד למאוד בעצמות התלמיד, באופן שיתאחז שכל התלמיד בענין המשל היטב בכל הבחינות, ואז ברגע אחד מראה לו הנמשל, וכבר הוא דומה לכל פרטי הנמשל (אולי צ"ל המשל) שכבר אחוז בו, וזיו שכלו הקצר תופס את הנמשל בכל הפרטים שבו הנסמכים על פרטי הנמשל (אולי צ"ל המשל) הדק היטב.

ולגבי הרב נמצא זווג מב' הפכים בנושא אחד, וכן גבי תלמיד. ב' הפכים הם פנים ואחור. פירוש, אור מבהיק ואור חשוך (פניו ויסודו).

שמים[1]: דהיינו, הנמשל והמשל כשמתייחדים בחדר אחד במח הרב, הנמשל - אור מבהיק, והמשל - אור חשוך לגמרי, חושך ולא אור (רק שמחת עולם על המצאת משל קרוב מאד כזה ומועיל).

ארץ: ובתלמיד הוא להיפך ממש, וכן צריך להיות כדי שיהא אור הנמשל יותר מתאחז בו. אשר המשל אור מבהיק בשעת מעשה, כי על כן הטהו רבו לאור נמוך הזה (וכמו דרך משל, שממציא לו משל מסיפור שבח ותהלה של התלמיד עצמו, ומחמת ששש ושמח מסיפור שבחו, ממציא כל אבריו החיצונים ופנימיים בדבר המשל, ומהודק היטב במשל).

ואור הנמשל השופע בשעת סיפור המשל הוא אור חשוך לגמרי, וזה מחמת תענוגו של המשל הרי הוא ממלא אור ושפע בכל אבריו, ואין לו מקום כלל לזכור בהנמשל בפרטיות, עד אחר ככלות סיפור המשל מעלהו רבו ברגע אחד, ואז עומד על דעת רבו, דהיינו כמו זווג מח רבו, שהמשל ישליך אחר גוו, והנמשל מאיר בתוקפו על ידי פרטי המשל, ואחר כך.

ונמצא במח התלמיד אחר ככלות הכל ב' בחינות: ממלא וסובב, דהיינו אור וכח הפועל בו, אור ממה ששכל הרב סובב על המשל ומתחיל להרגיש לאט לאט הנמשל, וכח פירושו היינו אור המשל שכבר נאחז בו ראשו ורובו. ואם חסר לו עוד איזה פרט מנמשל, כופל והולך על דברי המשל, עד שלאט לאט עומד על דעת רבו.

ובעת עיונו במשל צריך התחזקות שלא יטפש בו דעתו, כי מחמת קרבת המשל בתענוג עצמותו, שכבר ממלא אותו, יוכל ליפסוק לגמרי מנקודת שכל הנמשל הסובב. שע"כ צריך לו אמצעי מיוחד להיות זוכר תמיד, שהמשל דברי ריק הם ומציאותם למעבר בעלמא, וזה נקרא בחינת רוח חיות[2] שדופק עליו ומבטל להבלי דברים של הנמשל (אולי צ"ל המשל), שעי"ז נעשה פרטי הנמשל (אולי צ"ל המשל) כלי ריקן מקבלת אור הנמשל.

'ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין' (זוהר פנחס אות רכו) זה סוד הוי' ואלקים, שבחינת אלקים הוא ממלא, והויה - סובב. פירוש, כמו איברי הגוף שמקבלים חיות מהנפש בב' זמנים: א' בעת השביתה של האברים, שאז מושפעים הימנה בשוה, ואין שום מעלות מזה על זה, והראש שוה לרגל בהשפעה זו. ובעת הפעולה של האיברים, אז מתגלה ביניהם מעלות זו על זו, והמח פועל באור חשוב והידים באור נמוך וכו', וזה נקרא ממלא כל עלמין, דהיינו בחילוק הדרגות של המשרתים.

ולכן פעולת הסובב דהיינו השפעה בשוה נקרא יחודא עלאה – כח, והממלא נקרא יחודא תתאה – ופועל.

והאור במח הרב הוא בלי חילוק הפרטים, דהגם שכולל המשל (הוא סוד ממלא כל עלמין) בכח, אבל כשרגא בטיהרא[3] ואינו נתפס, זה סוד הויה.

והאור במח התלמיד, אדרבה, נמצא כבר בחילוק הפרטים, דהגם שכולל הנמשל (סוד סובב כל עלמין), אבל בהעלם גדול, זה סוד אלקים, בסוד נרתק שמכסה על מה שבתוכו, כטבע המשל טרם יובן הנמשל בשלימות כחפץ הרב.