'הויתו הנצחית
וקיומו לעד' - הוא פירוש המלות של שם הוי"ה, להיותו ית' מהוה הויות נצחיות
וגם מקיימם לעד, דהיינו מהוה ומוציא לאור את המציאות וגם מקיים אותם בפרנסה וכלכלה
עד שיגדלו מלוא קומתם. כי אם היה נק' הוה או מהוה, היה אפשר לפרשו בבחי' גילוי
הויות המציאות לבד ולא היה נכלל בו קיומם של המציאות, אמנם כתיב יוד בתחילתו,
שמורה לשון גידול וקיום בזמן, דהיינו קיום המציאות והספקתם לגדלות. ויהיה הפירוש
דשם הויה בב' בחינות: א' בחי' גילוי המציאות, שהוא ענין הוה. ובחינה ב', הספקתם
בעתיד שהוא ענין יהיה (עי' היה הוה יהיה). ודע שכל המציאות וקיומם הוא בהתלבשות
אורו ית' בהם, וע"כ אנו משיגים אותו ית' בשם הויה, והבן מאוד.
'היה הוה יהיה' - הנה השם הויה פירושו מהוה ומקיים,
דהיינו מהוה בהוה ומקיימם בזמן לעתיד, אמנם כולל ג' זמנים, כי בהכרח שהשי"ת
כולל אותם הויות וקיומם עוד בטרם הבריאה, ועל שם זה נבחן בהיה שהוא ענין בכח בטרם
גילויו לפועל, וכן בזמן הבריאה שכאן עיקר גילוי המציאות וכל קיומם עד גדלותם
הנרצה, ועל שם זה נבחן הוה, ואח"כ לעתיד לבא שהפועל יהיה כבר מקויים
בכל צרכיו כמו שהיה בכח בטרם הבריאה, שעל שם זה נקרא יהיה. ודע שכל המדובר הזה
בהיה והוה ויהיה הוא בסוד אור הפשוט שנק' א"ס ב"ה ולא ח"ו בעצמותו
ית', כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ואי אפשר לומר או להגות בו בשום מלה והגה כלל
וכלל, וזכור זה לכל המקומות.
*
'י"ה
ו"ה' - נקרא שורש כל ההויות והכינוים, להיותו מרמז על כל מיני ההשתלשלות
מתחילה עד סוף, והוא סוד ה' בחינות הכוללות הנקראות עשר ספירות הנוהגים הן בכללות
כל המציאות העליונים והתחתונים יחד והן בפרטי פרטיות, שאין לך דבר שלא יהיה מסודר
תחת עשר ספירות כח"ב זו"ן שהם ד' אותיות וקוצו של יוד דהויה, ועל כן
אבאר תמונת אותיותיו[1].