תוכן

מוצש"ק וישב תשל"ח

א) "שמור לקדשו מבואו ועד צאתו". ובזוה"ק פירשו: מאי שבת, שמא דקודשא בריך הוא.
ולפי"ז, מה הפירוש שצריך לשמור לקדש את שם הקדוש? הייתי מבין אחרת, שצריכים לקדש את עצמנו, כמ"ש "קדושים תהיו".
אלא הענין הוא, כי קדושה נקרא דבר חשוב, וחול נקרא דבר בלתי חשוב. כי הטבע שלנו הוא להחשיב את מה שנוגע להגוף שלנו, היינו, אדם מחשיב את כל מה שנוגע לאהבה עצמית, ובזמן שאדם עושה מעשים ואינו רואה מה שיהיה מזה לאהבה עצמית אלא שצריך לכוון הכל לתועלת ה' - אז העבודה שלו אינה חשובה בעיניו.
וזה הפירוש שצריכים לקדש את שמא דקב"ה. היינו, שיהיה לנו חשיבות העבודה בזמן שצריכים לעבוד לשם שמים, הנקרא 'שמא דקב"ה', ועבודה זו תהיה לנו לעיקר. ומה שאנו עוסקים בעבודת הגוף, הוא רק בכדי שנוכל לשרת את ה' עם הגוף שלנו.
אבל איך מגיעים לזה, הלא הגוף מלא קושיות והוא שואל תמיד - מה יהיה לך מזה שתעבוד לשם שמים.
הנה רש"י מביא על הפסוק אלה תולדות יעקב יוסף. וז"ל: ד"א, וישב יעקב, הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי תמה, אנה יכנס כל הפשתן הזה. היה פיקח אחד משיב לו, ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו.
ויל"ה, איזו פקחות יש בזה. אם הוא שואל 'אנה יכנס', אז אם הוא פקח צריך לתת לו עצות איך להכנס, איזו עצה זו לו שישרוף את כל הפשתן, הלא אין התשובה במקומה. כמו כן צל"ה מה שרש"י מסיים: "כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר, מי יכול לכבוש את כולן. מה כתיב למטה, אלה תולדות יעקב יוסף, וכתיב, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם". וקשה א"כ מה הפירוש "בית יעקב אש", מספיק שכתוב "ובית יוסף להבה".
אלא המשל הוא כך: "אנה יכנס כל הפשתן הזה", היינו, כשהפשתן יכנס לתוך חנותו של הפחמי, כבר לא יהיה לו מקום לעבוד, היות שהפשתן יפול עליו למשא וכבר לא יוכל לזרוק את הפשתן החוצה. לכן אמר לו הפקח: מטרם שהגמלים עם הפשתן יכנסו אליך, תן ניצוץ אחד ומיד ישרוף את הכל, ואז הם כבר לא יוכלו להזיק, אע"פ שהם רבים. אבל אם כבר נכנסו, כבר אין אתה יכול להתגבר עליהם ולזרוק את הפשתן, מטעם שכאשר כל המשא הזה נופל על האדם, כבר אין לו בחירה. לכן אמר לו הפיקח, ניצוץ אחד ישרוף את כולו.
והנמשל: כשראה את כל האלופים, אז תמה יעקב, איך הוא יכול לכבוש אותם. וע"ז תירצו, שניצוץ אחד יוצא מיוסף. כי יוסף הוא בחי' צדיק, הנקרא משפיע, ובזמן שהוא לוקח לעצמו את מדת השפעה, אז יש לו עצה שלא יוכלו להכנס, כי תיכף ישרפו עם הכוונה דעל מנת להשפיע. אבל אם יתן להם להכנס כבר לא יוכל להתגבר עליהם, כדוגמת הפשתן, שכשנכנסים ונופל עליו כובד המשא אינו יכול לזרקם החוצה.
וז"פ: "בית יוסף להבה". כי להבה זה לא דבר שתמיד מלא, אלא 'שלהבת עולה', בבחינת עליות וירידות. לכן, כשכל פעם שבאים הקושיות של עשו תיכף הוא מתגבר ומתלהב בכוח של הרצון להשפיע ולא נותן לאותם האלופים להכנס בתוך לבו, ומרוב שלהבת נעשה אח"כ בחינת אש תמידי, שזהו בחינת יעקב. היינו, שעי"ז שמתלהב כל פעם בעליות וירידות הוא זוכה לאש תמיד.