תוכן

ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד. תניא, שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל רחמנים, בישנים, גמ"ח, דכתיב "ושמר ה' אלקיך לך, את הברית ואת החסד", (ירושלמי קידושין פ"א מ"ה).
רחמנים, היינו להיות משפיע, על דרך מה הוא רחום אף אתה רחום.
ביישנים היינו שהאדם ירגיש, בזמן שהוא מקבל ליהנות לעצמו בחינת בושה, אחרת לא יהיה לו צורך לעבוד בעל מנת להשפיע.
גמ"ח הוא גם כן בחינת להשפיע, שענין רחמנות שייך בצדקה, שהוא מרחם על העני, וזה שייך דוקא בזמן, שאין האדם מרגיש טעם בתורה ומצות, ואז נקרא כל עשיותיו בבחינת צדקה. וגמ"ח הוא בין לעניים ובין לעשירים, היינו אפילו שכבר יש לו טעם בתורה ומצוות, ורק עכשיו הוא צריך לתת יגיעה, על סמך שאחר כך הוא יחזיר לו את התמורה עבור יגיעתו, רק שהוא צריך להאמין לו, שיחזיר לו אחר כך.
נמצא לפי זה, שיש ב' מיני עבודות:
א) בחינת צדקה, היינו שהוא נותן יגיעה בתורה ומצוות ואין רוצה שום תמורה חלף עבודתו.
ב) שהוא מרגיש שהוא לא נותן צדקה, היינו שבטוח שהוא יקבל אחר כך תמורה עבור היגיעה. וכאן עיקר החסרון הוא בזמן. זאת אומרת אם הוא מקבל תיכף אחר היגיעה את התמורה, זה נקרא מכירה וקנין כדרך שנותנין כסף ומקבלים תמורה. רק בזמן שצריך לחכות על התמורה, על דרך היום לעשותם ומחר לקבל שכרן, זה כבר נקרא הלוואה וגמ"ח.
והאדם צריך לקנות בעצמו אלו הג' מתנות, היינו להשתדל למצוא חן בעיניו ית', שהוא יתן לו את ג' מתנות הנ"ל, כי דרך העולם הוא, האיש אשר מצא חן, אז נותנין לו מתנות. אבל מטרם שזוכה לקבל מתנות, אין האדם מסוגל מצד הטבע לעשות מעשים כאלו, רק מבחינת החינוך יכול האדם לבוא לידי הנ"ל.
אבל אין זה שלימות, מטעם מה שמקבלים מהחינוך נקרא זה בלי כוונה, היינו שאין לו בחירה. זאת אומרת שכל מה שהוא עושה הוא עושה בהכרח. וההכרח לא יגונה ולא ישובח, כי אין האדם עושה מרצונו הטוב, אלא מרצון שהסביבה גרמה לו. ואילו הוא היה נמצא בסביבה אחרת, אזי הוא היה עושה דברים אחרים לגמרי, מכפי מה שהוא עושה. אלא בזמן שמקבלים זה מתנה מאת השי"ת, זה נקרא שלימות, שאז כבר עושה הכל מרצון עצמו.