תוכן

בגשמיות אין שלימות ויש תמיד חסרון. ברוחניות יש שלימות ואין חסרון.
הנה האדם נברא עם בחינת החסרון, היינו מצד החומר שלו, הנקרא בריאה, הוא רק מה שיש בו בחינת הרצון לקבל, הנבחן לבחינת חסרון. וכיון שהאדם מרגיש בעצמו בחינת חסרון, שענינו הוא, שחסר לו חיות, כי הרצון להטיב גרם בהתחתון בחינת חסרון.
היינו שיחשוק תמיד לקבל תענוג וחיות. אבל בזמן שאינו מסוגל לקבל תענוג, רק מהתלבשות גשמיים, אין בהם שלימות. היינו שנוכל להגיד, שהדבר הזה יהיה לו היכולת תמיד להמשיך חיות, אלא בזמן שהחסרון שלו נתמלא, תיכף פג ממנו את הטעם והחיות שבדבר.
כי לפי הכלל שההשתוקקות נותנת חלק טעם בתענוג, ובמקום שאין השתוקקות לדבר, אין הדבר נותן את כל התענוג שבו. והדבר משפיע לו תענוג רק לפי חסרונו. ובמקום שאין לו החסרון, היינו שנבחן כמו שאין לו כלי להכניס בתוכה את התענוג הזה.
לכן אם נתמלא האדם עם התענוג, נמצא שאין לו השתוקקות לזה. לכן כבר אינו מקבל חיות ותענוג מדבר זה. מה שאין כן אם לא נתמלא כל צורכו עם התענוג, נמצא שנשאר עדיין מקום חסרון, ונבחן שיש לו עוד כלי לקבל תענוג.
והחסרון שהאדם מרגיש בעצמו, שאין לו תענוג, פירושו שאין לו ממה לקבל תענוג, נבחן כמו אדם הנמצא באחד מאיי הים, שאין שם שום מזונות, והוא מוכרח לגווע ברעב ובצמא.
בתענוגים רוחניים יש שלימות, היינו שלא מרגישים, שיש צורך לשלמות יותר גבוהה, מטעם כי אי אפשר להיות ברוחניות שום חסרון. ולכן הרוחניות מאירה בצורה שאין מה להוסיף עליה.