תוכן

עי' בעץ חיים (שער א' ענף א) ובשער הקדמות (הקדמה ג), דהקב"ה ברא את העולם כדי לגלות שמותיו יתברך רחום וחנון, דאם אין בריות - על מי ירחם, ואין מלך בלי עם (והיינו כדי שיכירו מלכותו)[1].

הנחה א) דלא נקרא חסר השלימות שיהיה מחויב להשתלם בהבריאה. כמו אדם השבע שהוא שלם בלי רעבון ובלי לחם, אלא בבוא הרעבון יוצרך לחם לשלימותו, והדר (-וחוזר) להיות שלם כלמפרע.

הנחה ב) שבחורבן העולם לא יחסר משלימותו, דגבי רוחני אין חילוק בין כח לפועל, וע"כ אינו מתגדל ג"כ מגדלות הבריאה.

הנחה ג) יש סיבה מתהוית אפילו בלי תכלית, משום שנמשכת מסיבה הקודמת, על דרך קודם ונמשך (-סיבה ומסובב) לבד.

הנחה ד) שיש סיבה הנאחזת בִּשְׁנַיִם, דהיינו שנמשכת מן הקודם, וגם יש לה תכלית נרצה וטוב, שראויה להמצא מאליה בלי חיוב מנמשך, כי אם שיש להבריאה סיבה הימנו וגם תכלית לפי עצמה. הסיבה היא כי מדרך הטוב להיטיב. שבזה לבד יש טעם להבריאה אפילו לא היה בו שום תכלית לפי עצמה, אמנם נוסף על זה יש לה תכלית טוב ד'לדבקה בו' (דברים יא, כב; ל, כ).

לפי הנחה ד' שהבריאה בבחינת עילה ועלול על דרך קודם ונמשך שזה די אפילו בלי תכלית לפי עצמה, והיינו כי מדרך הטוב להיטיב, וענין הטבה אינו חוסר בהטוב ואינו מוכרח בו, מטעם שעדיין אין חסרון להטיבו ולהשלימו, כמו השבע שהלחם אינו הכרחי אליו אלא אחר שיתגלה הרעבון. י"ל (-יש לשאול) למה לי רעבון ולמה לי לחם. ותי' (-ותירוצו), דהא ביני לביני נמצא תענוג באכילה גופיה. וצא ושאל לבעלי הנאה אם מתיסרין מהרעבון, ואדרבה, מהדרים תמיד אחרי דברים ממציאי הרעבון, וא"כ תבין ששפלות הנבראים במשך השתלמותם מקבלים הנאה ותענוג.