תוכן

אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. מי שיש לו מנה רוצה מאתים. נשאלת השאלה: ואיך הוא ברוחניות, אם גם שם אין לו שלימות בחיים, אלא שחי תמיד בחסרון?
הנה לרוחניות אין האדם מרגיש חסרון, שיגיד שהוא לא יכול לחיות בלי זה, מטעם שהחסרון של האדם, מה שמרגיש בעצמו, שהוא מוכרח לקבל תענוג, מתמלא מדברים גשמיים, שזהו מזונות, הנמצא בשפע לכל העולם. כי זה הכין לנו ה' שעל ידו נוכל להתקיים בעולם.
היינו לפי שהרצון להטיב מחייב אותנו לקבל תענוג, אז אנו ממלאים את החסרון לתענוג עם תענוגים גשמיים, שהם כמו שנגיד עם מזונות, שלא כל כך ביוקר, היינו שלא צריכים לתת עבורם, בכדי לרכוש אותם כל כך יגיעה. ורק בזמן שהאדם כבר נתמלא עם כל התענוגים הגשמיים, היינו שאין לו כבר שום חסרון שלא מילא, ולא נשאר בעצמו שום חסרון והשתוקקות לגשמיות, נמצא שאין לו אז חיות ותענוג כנ"ל, כי רק החסרון וההשתוקקות נותנים טעם בדבר. אז הוא מתחיל להרגיש, כי כדאי לראות, אפשר שיש חיות ותענוג ברוחניות.
וכמו כן יש לפעמים גורם מן הצד, שלוקח ממנו את החסרון וההשתוקקות לגשמיות. נמצא, שגם אז אין לו ממה לקבל תענוג. לכן הוא מוכרח לגשת לרוחניות, אולי יוכל לינוק משם מעט תענוג.
והגורם הזה בא לפעמים על ידי ירושת מידות האבות, שהם ביטלו את התענוגים האלו, או על ידי מוסר, או על ידי שטעמו את האור תורה, וראו שלא כדאי להפנות את החסרון והרצון לתענוגים האלו. והגם שכעת אין להם את טעם התורה, מכל מקום על ידי שקבלו רק הארה לשעתה, כבר מואסים בתענוגים הגשמיים. ויש להם עכשיו צורך לרוחניות.