[1] רומז לדרשת חז"ל (סוטה לה, א): "אמר רבי חנינא בר פפא, דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, 'כי חזק הוא ממנו'... כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו". וברש"י: ממנו - מן הקב"ה. בעל הבית - אדון העולם. אינו יכול להוציא כליו - אם הפקידם שם.

[2] זוהר לך לך אותיות שכא-שכב, וז"ל בהסולם: "אמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית טו, א), 'אנכי מגן לך' בעולם הזה, 'שכרך הרבה מאד' בעולם הבא. מיד נתעורר אברהם בסוד החכמה ואמר, 'מה תתן לי', כי אני יודע שאיש שלא הוליד בן אינו מקבל שכר שיבוא בו לעולם הבא. ועל כן אמר, 'מה תתן לי ואנכי הולך ערירי', כי לא תתן לי, שלא זכיתי בו. מכאן שאדם שלא זכה לבנים בעולם הזה, אינו זוכה בעולם הבא לכנוס למחיצתו של הקב"ה. ואברהם היה רואה בחכמת הכוכבים שלא יוליד. מה כתוב? 'ויוצא אותו החוצה' וגו'. אמר לו הקב"ה, לא תסתכל בזה בחכמת הככבים, אלא בסוד השם שלי שהיא הנוקבא, יהיה לך בן. זהו שכתוב 'כה יהיה זרעך'. כה, הוא סוד השם הקדוש, שמשם נקשר לו בן. ולא מסטרא אחרא שהוא הככבים והמזלות".

[3] הויה במילוי יוד הא ואו הא - בגימטריא מ"ה, רומז על בחינת משפיע, הויה במילוי יוד הה וו הה בגימטריא ב"ן, רומז על בחינת מקבל.

[4] מטבע לשון ע"פ איוב יח, טו: "תשכון באהלו מבלי לו"; יונה ד, י: "אשר לא עמלת בו ולא גדלתו".

[5] ע"פ דברים טו, י-יא: "בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך... על כן אנכי מצוך" וגו'.

[6] כנראה שרבינו מדייק זה שהקב"ה אמר לאברהם "היוצא ממעיך" ולא אמר לו "בנך", וע"ז דורש שהיוצא ממעיך שזהו גללי אדם, שדווקא הדבר הלא חשוב אצל האדם ודומה לו כגללים, דווקא הוא יירשך (עי' מהרש"א סנהדרין ז, ב ד"ה לשמים: "אין דבר מופסד ומוסרח בנבראים כגלל של אדם").

[7] על הפסוק (בראשית טו, ה) "ויוצא אותו החוצה", דורשת הגמרא שבת קנו, א: "אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, 'בן ביתי יורש אותי' (בראשית טו, ג). אמר לו לאו, 'כי אם אשר יצא ממעיך' (בראשית טו, ד). אמר לפניו, רבונו של עולם נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, אמר ליה, צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל". וכעין זה בזוהר נשא אות קצ, ושם מובא שאמר לו: "אברם אינו מוליד, אבל אברהם מוליד". עי' גם זוהר פנחס אות סד.

[8] בראשית טו, ב: "ויוצא אתו החוצה, ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים, אם תוכל לספר אתם, ויאמר לו כה יהיה זרעך".

[9] הלבנה – כשפניה שלמטה מאירים, פניה שלמעלה אינם מאירים, כי יש לה אור רק בחציה שכנגד כיוון השמש.

[10] להעיר לב המעיין: רבינו מפרש כאן הפסוקים היפך פשוטם. כי ע"פ הפשט לא יכל לספור הכוכבים מרוב שהיו רבים, ולפי ההסבר כאן, מכיון שפני הכוכבים המאירים היו לכיוון מטה ואילו אברהם אבינו הועלה למעלה, לא יכל לספור הכוכבים כי ראה אותם בצידם החשוך.

[11] השכינה מכונה 'כה'. הסולם ויצא אות קי ועוד.

[12] ע"פ סוכה נב, א: "דרש רבי יהודה, לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים, היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכין ואומרים, היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה". יתכן שכוונת רבינו להסביר שלא כפשוטו, והיינו, שלרשעים אין כלים לאור של ימות המשיח, ולכן נדמה להם אור זה כחוט השערה ובוכין, משא"כ צדיקים נדמה להם כהר גבוה. וכעין זה מבאר במאמרי הסולם ב' מאמר קעה שהיות ולרשעים אין כלים ראויים שבהם מתיישב השפע, ע"כ הרווח שלהם מועט ולכן הם בוכים.

[13] נראה שהמילים החסרות הם "לא יכול".

[14] במסכת כלה רבתי (א, ז): "אמר רבא, למה נקרא שמה אשה – שהיא אש, איש – שהוא אש, יו"ד דאיש ה"א דאשה, הרי שם מוטל ביניהם, נתחממו שניהם – הרי שם מסתלק מביניהם ונשאר אש אש". בכי"ק של ספר פי חכם מבאר שזהו בזווג שישנו על ד' הבחינות, כולל בחי"ד, ויש חשש שיפול הזיווג לקליפות. עי' גם במאמר פד ובהערה סח שם, והעולה משם, שבזמן הזה לצורך לידה זקוקים לגשמיות, ולכן שם ה' פורח ונעשה אש, אבל לעתיד לבא הזיווג יהיה בכלים דהשפעה, ונמצא שבשעת הזיווג ישארו היו"ד והה"א במקומם.

[15] עי' זוהר ויקרא אות תמב: "יש אש אוכלת אש, אש של הקב"ה אוכלת אש אחר של הס"א".

[16] בראשית יח, כז: "ויען אברהם... ואנכי עפר ואפר", וברש"י שם מבאר כוונתו שהיה ראוי להיות עפר ע"י המלכים ואפר ע"י נמרוד (בכבשן האש), וכאן כנראה שמתכוון שזהו ב' שלבים: בתחילה כשהיה עפר – לא יכל להוליד, ואח"כ כשנהיה אפר – יכל להוליד.

[17] בסוף מאמר פה מבאר, שכלים דעולם הזה (שהם רצון לקבל) הם עפר, ולעתיד לבא יהיו כלים של הקב"ה שיתנערו מעפר.

[18] שמות לג, כג: "וראית את אחורי ופני לא יראו".

[19] על פסוק בראשית יג, ג: "וילך למסעיו", מביא רש"י דברי המדרש (בראשית רבה מא, ג): "בחזרתו פרע הקפותיו".

[20] בראשית כ, א: "ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר. ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה". אמנם צ"ע, שלא נאמר שזה היה מפאת הרעב.

[21] עי' פירש"י המבאר הפסוק לפי פשוטו: "ולשרה אמר - אבימלך לכבודה, כדי לפייסה, הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך, שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים. לכל אשר אתך - יכסו עיניהם שלא יקילוך, שאילו השיבותיך ריקנית, יש להם לומר, לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך, יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך, ועל ידי נס. ואת כל - ועם כל באי עולם. ונכחת - יהא לך פתחון פה להתוכח, ולהראות דברים נכרים הללו. ולשון תוכחה בכל מקום, בירור דברים". ורבינו כנראה מפרש, שאמנם נתן לה אלף כסף, אך לא בכלים במידתו של אליעזר עבד אברהם, אלא לו הם "כסות עינים", כי לא יכול להשיג אור עולם הבא (כנ"ל בתחילת המאמר), אלא בכלים דיצחק.

[22] על הפסוק (בראשית כה, יט) "אברהם הוליד את יצחק", פירש רש"י (ע"פ בבא מציעא פז, א): "לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק".

[23] במאמר פג: "האדם אי אפשר לו לראות הפנים של עצמו... אבל אחורי של עצמו יכול לראות".

[24] בראשית יז, א: "ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך".

[25] בראשית רבה מד, א: "'ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע' (בראשית טו, ג), אמר ר' שמואל בר יצחק, המזל דוחקני ואומר לי אברם אין אתה מוליד. אמר לו הקדוש ברוך הוא, כדבריך, אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שרי לא ילדה שרה תלד". וכן בזוהר חדש שיר השירים אות תקמח: "אברם אינו מוליד, אברהם מוליד. וזהו 'ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך'" (בראשית יז, א). ונראה שרומז שע"י שנתווספו אותיות י-ה (שהם כלים דהשפעה) לשמותיהם של אברם ושרי נעשו ראויים להוליד, וזהו ע"פ מש"כ לעיל הערה קמב שאברהם ושרה לא יכלו בתחילה להזדווג, כי כשנתחממו נעשו אש ואש, כי פרח י' מאיש וה' מאשה.

[26] חוזר לברית בין הבתרים שבה נאמר לאברהם "לא יירשך זה".

[27] מכות כד, א: "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום".

[28] במקומות רבים בזוהר מתבאר כי הזוגות המפורטות בקטע זה, עניינם אחד: דכר ונוקבא; ז"א ומלכות; אנכי ולא יהיה לך; זכור ושמור; תפילין של יד ותפילין של ראש. עי' בזוהר בראשית-ב אות ר; יתרו תקח; יתרו תקנט; משפטים תו.

[29] זוהר חדש יתרו אותיות תקיא-תקיב וז"ל בהסולם: "כיון שקבלו ישראל את התורה, ם' סתומה שהיתה סותמת בתוכה, נפתחה באותה שעה ונמשכה להאיר למטה ולהתעטר על ישראל, ומן אות ם' נפתח ונמשך להאיר למטה ונעשתה ך'. וע"כ למדנו בסוד האותיות, ששיעור אות ך' הוא כשיעור הסתימה של ם' סתומה, והמשיכה של אות ן' למטה הוא שיעור כפול של נ' כפופה, כי הכל הוא בסוד אחד".

[30] שבועות כ, ב; זוהר בראשית-ב אות ר: "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו".

[31] שיר השירים ח, ו: "שימני כחותם על ליבך". ועי' בזוהר מצורע אות לו; תיקוני זוהר יח, א. שפסוק זה רומז על תפילין של יד.

[32] סנהדרין ז, א. וברש"י: "רחימתין הוה עזיזא - כשאהבתינו היתה עזה ביני לאשתי. אפותיא דספסירא שכיבן - על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו". עי' ע"ז במאמר קא.