((שנת תרע"ט)
''מזמור לאסף' – 'קינה לאסף' מיבעי ליה? אלא
ששבח להקב"ה שכלה חמתו בעצים ואבנים' וכו'[1].
'חמתו' פירושו כלי שלו, כמו חֵמַת מים, דהנה
אור של משיח אין לו כלי בזמן הזה[2], דאם היה לו
כלי תיכף היה מתגלה, כמו שכתוב (תהלים צה, ז) 'היום אם בקולו תשמעו'[3], אבל מתגלה
לאט לאט, ולבושיה מניה וביה כהָדֵין
קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ[4]. דסוד
הלבושים[5] בעולם הזה
הם מבחינת עץ הדעת טוב ורע, וזה עושה כל המדרגות בזאת הבחינה של טוב ורע בסוד 'ראה
נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע' (דברים ל, טו), שזה סוד הבחירה
וענין של שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא, ועל כל זה יש כלים בעולם הזה, דהיינו,
שהגוף משיג האורות אלו בסוד הטוב ומטיב או בסוד טוּבֵיה גָנִיז בְּגַוֵיה[6], שזה נמי
בחינת השגה, שמתוך זה מואס ברע 'כיתרון האור מתוך החושך' (ע"פ קהלת ב, יג)
וזה 'המכין מצעדי גבר' (מברכות השחר), ואפילו 'הולך ואינו עושה, שכר פסיעות בידו'[7] (אבות ה,
ט), שסוף סוף יעשה תשובה מאהבה וזדונות נעשה לו כזכיות (יומא פו, ב), ונמצא שפוסע
ומתעלה על ידי זה על סולם דקדושה.
אבל אור של משיח שהוא התכלית האמיתי הנצחי
שעליו אמרו (ישעיה סד, ג) 'עין לא ראתה'[8], אין לו שום
כלי עדיין בזמן הזה קודם הגמר התיקון לגמרי, והוא בסוד 'יָשֵׁת חושך סתרו'[9], אבל כיון
שזה האור הוא העיקר המקווה לנו, צריך גם בזמן הזה להרגיל בו הנשמות, ועל כן הוא
בתוך כל עלמין ולבר כל עלמין[10] ומתלוה בכל
המדרגות והברכות שבעולם, קודם המעשה ובשעת מעשה, אבל בהעלם גדול, בסוד 'לית מחשבה
תפיסה ביה כלל' (זוהר חדש יתרו אות קפה; הקדמת תיקוני זוהר יז, א), פירוש, שלא
ניתן בשום אופן להרגיש זה בבחינת אור או טוב, כי הוא מרומם ונשגב מכל העולמות.
וזה סוד שלידת משיח בא ממעשה דתמר ויהודה
שמצאה בפתח עינים אשר על הדרך, דהיינו מקום הפרשת דרכים, והוא נטה לה אל הדרך,
דהיינו, שנדמה לו שנטה מן דרכו הטוב, והכתוב מעיד עליו (בראשית לח, טז) 'ולא ידע
כי כלתו היא' - מששת ימי בראשית[11], כי ה'
העלים ממנו מטעם הנ"ל, כיון שהיה כאן סוד לידת משיח בן דוד[12] - לא ניתן
ידיעה וכלי לדבר זה בסוד טוב ורע, אלא בסוד כמי שכפאו שד[13]. אבל צריך
גם כן לסוף פסוק, דהיינו, 'בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל' (תהלים ז, טז), לזה
נתנו עליו נסיון גדול של 'היא מוצאת והיא שלחה' (בראשית לח, כה), והיה צריך להודות
על חטאו בפני כל עם ועדה, ונמצא שם שמים נתקדש יותר ויותר, ובכאן נעשה סוד הכלי
לקיום, אבל גם כן בלי השגה, דהיינו בלי הרגשה כנ"ל.
וזה סוד חורבן בית המקדש, דהיינו כמו שכתוב
(ירושלמי ברכות ב, ד; פתיחתא אסתר רבה יא) שביום שנחרב בית המקדש נולד משיח, ולא
היה אור גדול הזה יכול למצוא לו כלי כנ"ל, על כן הוא בסוד לבושא מיניה וביה[14], שאין נראה
יותר מלבושא לבד, בלי פנימיות, דהיינו בסוד החושך, כי כאן צריך שיכלה חמתו, סוד
החמת שמקבלים בו המים. ואם כן מהראוי היה שיהיה נשפע חושך גדול לישראל, אבל הקב"ה
ברחמיו טכס עצה אחרת לכילוי החמת, על ידי חורבן העצים ואבנים, דהיינו שנעשה רק
החושך בחיצוניות, אבל בבָתֵּי גַוָאֵי (-חדרים הפנימיים) 'עוז וחדוה לפניו'[15]. וזה היה
די ללבושא מניה וביה שהיה מוכרח לבא באור של לידת משיח כנ"ל בסוד 'סובל
חלאים'[16], ואשמועינן
חז"ל שזה נוהג בכל אדם ובכל זמן, שאם זכה, משיח בא לו עם ענני שמיא[17], דהיינו
הכיסוי של חושך הוא בפנימיות שלו, אבל אם לא זכה ואי אפשר לו להיות עומד בניסיון
הגדול הזה, משיח בא עני ורוכב על החמור, דהיינו הכיסוי נעשה לו בחמלת ה' עליו ב'כילה
חמתו על עצים ואבנים', בחינת חומריות.
וסוד הדברים: דכל הלבושין, דהיינו הרצון
והשגה, ניתנו לנשמות במקרה[18], בסוד
העבודה בדרך משפיע ומקבל וסימנים בין עובד ה' ללא עבדו[19]. אבל
הנצחיות היא לקבל שכר, ואינו ענין יותר לעבודה, שוב אין צריך לכלים אלו של
מל"כ[20],
אלא בסוד העצמות שאינו נתפס בכלים, ובגמר התיקון יהיה בחינת שמים חדשים וארץ חדשים
(ישעיה סה, יז), דהיינו לא במשפיע ומקבל, וע"כ צריך להיות הכנה בעולם הזה, על
כן בא בלא כלים של השגה ורצון, אלא לפעמים בפנימיות נעשה המסך ולפעמים בחיצוניות,
כחפץ הבורא לטובת הפרט וכלל.
וזה סוד 'שמחין ביסורים, עליהם הכתוב אומר
(שופטים ה, לא) 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'' (שבת פח, ב; גיטין לו, ב), דהיינו
הבאים בסוד ה' המה שמחים באותו הכנה גם כן, כי רואים עולמם בחייהם[21], נמצא שאין
צריך כלים לאורות, והמה מקבלים מאור השמש בגבורתו, דהיינו בלי שום צל סוכה[22], והבן, אבל
בלי השגה ורצון, כי כן הוא האמת, והמה שמחים רק באמונתם שמאמינים שזה דָרָא דְמַלְכָּא
מְשִׁיחָא, ו'צדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב, ד). וזה סוד התפשטות הגשמיות[23], דהיינו
דביקות ביחוד הגדול בלי שום כלי באפס מה, רק באמונה פשוטה, בלתי לד' לבדו.
וזה סוד שאמרו 'יֵיתֵי וְלָא
אַחְמִינֵיהּ'[24], דהיינו
שרצה להמשיך אור של משיח, וכיון בתפילה זו שמסכים גם כן על בחינת לבושיה מיניה
וביה, דהיינו 'ולא אחמיניה', ואינו חפץ יותר מכאן ולהלאה אלא על סוד האמונה הפשוטה
מגשמיות ולבושים.
וזה סוד 'אבן מאסו הבנים היתה לראש
פינה' (תהלים קיח, כב), פירוש, כבר היה, אלא שאינו כדאי להרגיש בשעת מעשה, כסוד
יהודה ותמר, כי מלת 'היה' במבטא משמש לשון עבר ועתיד ביחד. וזה סוד שאמרו
חז"ל (בראשית רבה מב, ג) 'אין והיה אלא לשון שמחה', מפני שהוא משמש עבר ועתיד
על כן קרוב לסוד נצחיות והבן, כמו שכתוב (זכריה יד, ט) 'והיה ה' למלך' וגו'.
[25]וזה סוד 'שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב' (סנהדרין צז, א), דהיינו
שיתא יומין דחול שהמה אשר ברא ה' לעשות הארבעים מלאכות חסר אחד עם בחינת הכלים אשר
הקב"ה בחר בהם למציאות בחירה ועבודה, דהיינו השגה ורצון כנ"ל, שהמה
משתנים ובאים בכ"ח עתים[26] בסוד טוב
ורע. אבל יום השבת הוא ממציא בסוד 'וחד חרוב', שסובב והולך בין ששת ימי המעשה
ומחריב אותם הכלים[27], אלא מכין
את הנשמה שתהא ראויה לקבלת אור בלי כלי, שזה סוד 'יום שכולו שבת'[28] שנעשה
ונבנה מכל השבתות שבתוך זמן הזה.
וזה סוד הוא רוצה בלבושיה והיא רוצית שלא
בלבושין[29]. דהיינו, שיתא
יומין דחול, סוד הזכר, רוצה לזווג בלבושים בבחי' השגה ורצון, אבל היא, סוד השכינה
סוד השבת, רוצית בזווג האמיתי בהפשטת הלבושים. וזה הויכוח נמשך בכל השית אלפין שני
והשבתות הסובבים בהם בסוד החורבנות, ולכן הדין נותן שכופין אותו לשמש בלי לבושים,
אבל בגמר התיקון יהיה לו תענוג נפלא אין שיעור מזה הזווג בלי הלבושים, אבל טרם
הגמר, ע"כ (-על כרחו) מוכרח להיות בחי' כופין אותו וכו' והבן.
וזה סוד 'נפלה ולא תוסיף קום' וגו'[30], דהיינו,
שלא תקום הבת בעצמה, דהיינו לפי מדות וכלים שלה, שכן היו כל בחינות הגאולות עד
עתה, אלא הקב"ה יוקים לה מעפרא, ואומר לה 'התנערי מעפר' (ישעיה נב, ב),
דהיינו שקב"ה יוקים אותה ויקדש אותה להתענג ולהתחזק במדתו של הקב"ה בסוד
העצמות, דהיינו בלי שום כלי שסודו עפר בסוד 'הכל היה מן העפר'[31] (קהלת ג,
כ), ולעתיד לבא תתנער מזה לגמרי, ויהיה בנין חדש 'עין לא ראתה'[32] (ישעיה סד,
ג).
*
מים תחתונים בוכים[33],
ואיתא שסוד הבכיה שאומרים ברוך כי"מ (-כבוד ה' ממקומו) - ר"ת בוכים[34].
פירוש, שבנינו של אדם בסוד מל"כ[35]
(-מח לב כבד), והנה מח לב המה קודם הפרסה, והמה בסוד מים עליונים השמחים בעבודתם,
פירוש, שהשפע אלקות בא להם בשמחה בסוד השגה ורצון. אבל הכבד שכולה דם החיוני הוא
למטה מפרסה, על כן סודה מים התחתונים המתעצבים בעבודה, פירוש שלא נמצא לה כלי
להשגה ורצון, כי 'לא יחפוץ הכסיל בתבונה'[36]
(משלי יח, ב).
וכן הגוף בסוד נפש החיוני, אין לו יותר חלק בעבודה, אלא הבכיה שלו
דהיינו העמל שהוא כשור לעול וכחמור למשא את כל מה שיגזור עליו הלב בסוד 'לב בנפש
כמלך במלחמה' (ספר יצירה ו, ד), פירוש, שאין הנפש החיוני שומע לו ברצונו הטוב, אלא
תמיד בכל ימי חייו מקבל השפע אלקות במלחמת הלב עליו בסוד אין מניעה בפני הרצון.
וזה סוד 'בוכים', דהיינו זה כל בחינת האמצעי שלהם וזכותם בענין הקדושה, והבן.
וז"ש 'ברוך כבוד ה׳ ממקומו' אבל לא במקומם, זה גרם של הברכה ומתפייסים בזה.
וזה סוד שהקדושה נתפשטה על ידי קבלת התורה עד חג"ת[37]
בתיקון הניצוצות, וכשיתפשט עד נה"י אז 'והיה ה׳ למלך על כל הארץ' (זכריה יד,
ט) כי 'מלאה הארץ דעה' (ישעיה יא, ט), פירוש כנ"ל, דבעולם הבחירה שניתנה
הקדושה בסוד התלבשות בכלים, ע"כ יש חילוק בין מים עליונים לתחתונים, דהיינו
לעליונים נמצא כלים פנימיים לקדושה, דהיינו סוד השגה ורצון, ולתחתונים אין להם
כלים ונמצאים בעצב בשעת העבודה מכפיית ומלחמת העליונים בה. אבל בגמר, שתתפשט
הקדושה מהתלבשות השגה ורצון, ע"כ לא יהא חילוק כלל בין מח ולב לכבד, כי גם
סגולת המח ולב יתבטל, כי למעלה מן כל הכלים יושפע הקדושה, והבן[38].
וזה סוד 'ומלאה הארץ דעה' (ישעיה יא, ט), דהיינו אפילו כחות נה"י נפש החיוני,
והבן. דהיינו, ברבות שפע הקדושה - הכל שוים לפניה כנ"ל, וזה תיקון הכלים שהיא
עד סוף כל הארץ. וזה סוד 'כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו' וגו' (ישעיה מג, ז), כי כל
הבחי׳ צריכים לתיקון התכליתי וקרני ראמים וביצי כינים וכו' שוים בזה, והבן.
[1] בתהלים עט, א: "מזמור לאסף, אלקים באו גוים נחלתך, טמאו את
היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים". ובאיכה רבתי ד, טו; תנא דבי אליהו פרק ל'
מקשים: מזמור לאסף?! – קינה לאסף מיבעי ליה (-היה צריך לומר). אלא אמר אסף שירה על
שכילה הקב"ה חמתו על עצים ועל האבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה מישראל,
שאלמלא כך, לא נשתייר משונאי ישראל (לשון סגי-נהור), שריד". ועי' בקידושין
לא, ב וברש"י שם פירוש דברי המדרש לפי פשוטו. אמנם כאן רבינו מבאר באופן אחר,
ועי' הסברים נוספים במאמר קו ובפתח השער מאמר לז.
[2] כלים דאורו של משיח – משמע בהמשך המאמר ובמאמר פח – הם כלים
דהשפעה, היינו תענוג מהשפעה לזולת. משא"כ כלים דעוה"ז הם כלים דקבלה.
עי' גם במאמר פו: "'עולם הבא' אין בו אכילה ושתיה כלל, אלא מתענגים מזיו שמגיע
לשכינה (ברכות יז, א), דהיינו בלתי לה' לבדו, שזאת אינו מושג כלל האיך אפשר להתענג
מהנתינה לאחרים באופן שלא יגיע לעצמו אפילו משהו, וזה סוד 'עין לא ראתה' (ישעיה
סד, ג)". אמנם בהמשך המאמר שלפנינו יש ביטויים שכלים דעוה"ז הם רצון
והשגה, ואילו בעולם הבא אין כלים או שהכלים הם מיניה וביה. ועי' הפירוש בזה לקמן
בהערה צג ובמאמר פח הערה קצג.
ובמאמרי הסולם א'
מאמר יב: "נשנה המדות שלנו שהוא הרצון לקבל ולקחת המדות של הבורא שהוא רק
להשפיע, באופן שכל מעשינו יהיו רק להשפיע לזולתינו... ותורה זו של השוואת הצורה
היא תורתו של משיח".
[3] סנהדרין צח, א: "אמר ליה [רבי יהושע בן לוי למשיח], שלום עליך
רבי ומורי. אמר ליה, שלום עליך בר ליואי. אמר ליה, לאימת אתי מר? אמר ליה, היום.
אתא לגבי אליהו... אמר ליה [רבי יהושע בן לוי לאליהו], שקורי קא שקר בי, דאמר לי
היום אתינא ולא אתא. אמר ליה, הכי אמר לך 'היום אם בקולו תשמעו' (תהלים צה,
ז)".
[4] בראשית רבה כא, ה. תרגומו: "החגב, לבושיו נעשים ממנו
עצמו", היינו שעורו ובשרו חד הם. וענין זה מופיע בספר עץ חיים (שער הכללים
פרק א): "כשעלה ברצונו יתברך שמו לברא את העולם כדי להיטיב לברואיו... האציל
נקודה א' הכלולה מיוד... גם אור וחיות נקודה זו יורד מן המאציל בתוכה ביחד, שהיא
הכלי עם נשמתו, כהדין קמצא דלבושא מיניה וביה". ומבאר זאת רבינו בפנים מאירות
(ענף ד' אות ה): "אל תטעה לחשוב שיש כאן בחי' אור ובחי' כלים ממש, אלא ממנו
מתפשט האור ומתעבה, ובו מתיחדים ומתעצמים... פירוש, אפילו בחי' ד' דומה כמו העור
של הקמצא, אשר עורו כבשרו בלי הבחן". ובספר אור הבהיר ערך קמצא: "אשר
הלבוש אינה מבחינת קליפה וחיצוניותו, אלא בסוד עורו כבשרו דהיינו בלי שום קליפה
כלל, ומ"מ הוא חשך ולא אור". וכאן יתכן שכוונתו, שכאשר הכלי עוסק
בהשפעה, נמצא שאין שינוי צורה בין האור לכלי, ולכן זהו כקמצא שעורו (-הכלי) ובשרו
(-האור) חד הם. עי' כן עוד בסוף מאמר פח והערה רכא שם.
[5] לבושים היינו כלים, ובהמשך מכנה: רצון והשגה.
[6] הטוב גנוז בתוכו (אמנם מבחוץ נראה כרע).
[7] ע"פ פשוטו: "הולך ואינו עושה - הולך לבית המדרש לשמוע,
ואינו שונה, ולומד ואינו מבין" (ברטנורא), וכאן משמע שרבינו דורשו, שאפילו
ההולך בלא לקיים תורה ומצוות, מכל מקום כיון שלבסוף יעשה תשובה מאהבה, נמצא ששכר
פסיעות בידו, כי זדונות נעשים לזכויות. עי' בזה עוד במאמר כא.
[8] עי' על כך בהערה צא בציטוט ממאמר פו.
[9] תהלים יח, יב. היינו השי"ת מסתתר בחושך. ע"פ
מלבי"ם.
[10] נאמר במאמר פב אות ה' על אור עתיק שהוא תענוג מהשפעה.
[11] בפשטות הכוונה היא שיהודה לא הכיר שתמר היא כלתו – אשת בניו, אולם
רבינו דורש שלא ידע שכלתו היא – היינו כלתו שלו עצמו, וכמו שכתוב בזוהר אחרי-מות
אות רעט וז"ל בהסולם: "מוכנת היתה בת-שבע לדוד מששת ימי בראשית להיות
אימו של שלמה המלך, אף כאן מוכנת היתה תמר לזה (-ליהודה) מיום שנברא העולם".
[12]
תמר
התעברה באותו הזיווג מיהודה, ונולד ממנו פרץ שממנו יצא משיח בן דוד.
[13] בראשית רבה פה, ח: "ויט אליה מן הדרך – בעל כרחו שלא
בטובתו".
[14]
מההמשך
נראה שכוונתו שאין עדיין כלים להשיגו אלא בבחינת אמונה בלבד.
[15] חגיגה ה, ב: "מי איכא בכיה קמיה הקב"ה, והאמר רב פפא
אין עציבות לפני הקב"ה שנאמר (דברי הימים א' טז, כז) 'הוד והדר לפניו עוז
וחדוה במקומו', לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי". ורבינו נוקט כאן כפירוש
רבינו חננאל שבבתי גואי - היינו הבית הפנימי - עוז וחדוה בו, ודלא כפירוש
רש"י.
[16] סנהדרין צח, א: "מאי סימניה [של המשיח], יתיב ביני עניי
סובלי חלאים".
[17] סנהדרין צח, א: "זכו, [בא משיח] עם ענני שמיא, לא זכו עני
רוכב על חמור".
[18]
דרך
מקרה ועראי ולא נצחיות.
[19] היינו שבעולם הזה מושג האור בדרך סיבה ומסובב ושכר ועונש. בספר
קנאת ה' צבאות לרמח"ל (חלק ראשון): "הנה בהיות כל המאורות האלה יוצאים
כך – עלול מעילה, על כן יהיו כולם בסוד משפיע ומקבל. ופירוש הענין: כי כל עילה
מקיימת העלול ממנה, וזהו בכח ההשפעה שמשפיע בה".
[20] מוח לב כבד. עי' בתוספת שבסוף המאמר.
[21] ברכות יז, א: "עולמך תראה בחייך", ומבאר בהקדמה
לתלמוד עשר הספירות אות עו ואילך, שזו בחינת השגת טוב ומטיב והשכר העתידי עד
"שמתפעל ומתענג מזה כמו שכבר היה מושג לו תיכף".
[22] עי' אגרות הסולם אגרת ס' שצל סוכה רומז על ההסתרות בבריאה, ולעתיד
לבא מוציא השי"ת חמה מנרתיקה בגילוי האור.
[23] בגדרה של התפשטות הגשמיות עי' עוד במאמרי הסולם ב' מאמר נג.
[24] סנהדרין צח, ב. מובאים שם כמה אמוראים שאמרו "ייתי ולא
אחמיניה", דהיינו, שביקשו שיבא משיח ולא נראה אותו. בפשטות הכוונה היא, שבשל
היסורים וחבלי משיח הבאים בזמן עקבתא דמשיחא ביקשו לא לחיות בזמן זה. אמנם רבינו
מפרש זאת על
מש"כ לעיל שאורו של משיח אין לו כלים, ולזה אמר "ולא אחמיניה" – לא
אראנו, אלא רק בבחינת אמונה (הסברים אחרים, עי' באגרות הסולם עח; ברכת שלום שמעתי
ה).
[25]
המאמר
מכאן אינו בוודאות מוחלטת המשך למקודם.
[26] מקורם בקהלת ג, ב-ח: "עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור
נטוע" וגו'.
[27]
מפרש
'חורבן' מבחינה חיובית. עי' כן במאמר פב אותיות א' וה' שמפרש כן על ביטול כלים
דרצון-לקבל שיש בעולם הזה.
[28] ראש השנה לא, א. ועי"ש ברש"י: "יום שכולו שבת -
שעתיד העולם להיות חרב, ואין אדם, וכל המלאכות שובתות, על אותו יום אומרים שיר של
שבת".
[29] ע"פ כתובות מח, א: "תני רב יוסף, 'שְׁאֵרָה' (שמות כא,
י) זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. מסייע ליה לרב
הונא, דאמר רב הונא, האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ונותן
כתובה".
[30] עמוס ה, ב: "נפלה
ולא תוסיף קום בתולת ישראל". ובזוהר פקודי אות שעב, וז"ל בהסולם: "לעתיד
לבא, 'לא תוסיף קום' כתוב, היינו, שלא תוסיף קום מעצמה כמו אחר גלות בבל, אלא
הקב"ה יקים אותה".
[31] במקומות רבים מבאר רבינו ש'עפר' הוא בחינה ד' והכלי דרצון לקבל.
[32] עי' בהערה צא בביאור 'עין לא ראתה'.
[33] זוהר חדש תקונא קדמאה: "מים עליונים דכרים, מים תחתונים
נקבות, ואינון בוכים בגין דלא יהו רחוקין מקודשא בריך הוא".
[34]
בספר
עץ חיים שער הכללים פ"ב: "והנה נשאר חצי ת"ת התחתון של א"א ונה"י
שלו מגולים בלתי התלבשות, וז"ש כי 'מים תחתונים בוכים'. פירוש שג' ספירות אלו
התחתונים שהם נה"י היו מגולין, והיה אור שלהן גדול להיות שהם מגולות יותר
מהאור של זרועות, לפי שהם מכוסים תוך או"א. וזה סוד 'ברוך כבוד ה' ממקומו'
ר"ת בכי"ם, וזהו שהיו בוכים להיותן מגולין יותר מאור של זרועות, כי
הכלים הראשונים נתבטלו ונשברו מלהכנס האור בהם. ולתקן זה הוצרך המאציל להעשות
שיכללו השוקיים דא"א בזרועותיו... וכשעלו ליכנס נה"י בזרועות שהם
חג"ת, הנה גם האורות של מאנין תבירין עלו עמהם".
[35] זוהר תולדות אות נח וז"ל בהסולם: "אמר ר' יהודה, הכבד
והלב הם מנהיגי הגוף בכל מיני אבריו. מנהיג הראש הוא המוח". ומתבאר בפנימיות
בעץ-חיים שער כז פרק ב; תע"ס חלק יב אות רטז ואילך.
[36] עי' הסבר בארוכה על החילוק בין אברים עליונים ותחתונים במאמר פג,
שאברים עליונים מתרצים בדבר שמבין בשכלו שעליו להתייגע, ואברים התחתונים מצטערים
בזה, כמו למשל האוכל דבר מר לרפואה.
[37] חג"ת הם הכלים שמעל הפרסא וכוללים בתוכם את המח ולב,
משא"כ הנה"י כלול בו הכבד שלמטה מפרסא, עי' בתע"ס חלק יב אות רטז.
ועי' בהסולם לך-לך אות קצא: "ישראל נמשכים מבחינת כלים דפנים (-חג"ת)
והם ראוים לקבל אורות שלמים גם מטרם גמר התקון. אבל אומות העולם נמשכים מבחינת
כלים החיצונים (-נה"י), וע"כ לא יוכלו לקבל שום שלמות מטרם גמר התקון.
ועד"ז נחלקו העולמות לפנימיות וחיצוניות. וארץ ישראל, ה"ס כלים דפנים
מבחינת העולם. וחוץ לארץ הם כלים דחיצוניות. וע"כ אין שלמות בחוץ לארץ מטרם
גמר התקון, כי אז נאמר 'והיה ה' למלך על כל הארץ' וגו'. וכן 'ומלאה הארץ דעה'
וגו', אבל מטרם גמר התקון, אין שלמות רק בהכלים דפנים מהעולם בלבדם".
[38] עי' בזה גם במאמר פח בסופו ד"ה ונראה.