[1] זוהר תולדות אות נו וז"ל בהסולם: "אמר ר' אחא, כך הוא [לעתיד לבא], שהקב"ה מעורר היצר הרע לאותו הענין כפי שצריך אל הזווג בלבד, אבל לא לכל שעה שיהיה תמיד עם האדם, כמו עתה שהוא נמצא תמיד עם האדם ובני אדם חוטאים על ידו, אלא שיתעורר רק אל הזווג בלבד. והתעוררות ההוא של היצר הרע לשעת הזווג, יהיה התעוררות של הקב"ה, שהקדוש ב"ה יעורר אותו כנ"ל, וזהו שכתוב 'והסירותי את לב האבן ונתתי לכם לב בשר', מהו לב בשר. אמר ר' יהודה, לב להוציא בשר ולא לדבר אחר, דהיינו ללידת בנים בלבד. ועל זה נאמר 'ונתתי לכם', הרי שהקב"ה בעצמו יעורר את יצר הרע לשעת הזווג". עי' גם מאמר מד: "בגמר התיקון, יומצא בחינת לידה וזווג גם כן להוציא בשר, דהיינו, שיוכל להתחבר שֵׂכֶל זה להוליד בן, עם רצון הגופני של הזווג, ולא יתחלש מחמת זה אבר המוליד".

[2] ע"פ המפרשים: כנסת ישראל מתאוננת על כך שהיא משוטטת ונסמכת על גדודי אומות העולם הנשענים על אלהים אחרים.

[3] עי"ש במפרשים (מצודת דוד ורד"ק) ש'חרפת מצרים' היא הערלה שנחשבת חרפה לישראל, ואותה הם הסירו על ידי המילה. וברלב"ג מוסיף שחרפת מצרים היא: "כי המצרים היו פרוצים בעריות, כמו שאמר בתורה בפרשת העריות (ויקרא יח, ג) 'כמעשה ארץ מצרים' וגו', ועל ידי המילה עם ישראל יהיו גדורים בזה".

[4] סוטה יז, א ובמסכת כלה רבתי: "אמר רבא, למה נקרא שמה אשה – שהיא אש, איש – שהוא אש, יו"ד דאיש ה"א דאשה, הרי שם מוטל ביניהם, נתחממו שניהם – הרי שם מסתלק מביניהם ונשאר אש אש". ועי' לקמן מאמר פו והעולה משם בביאור המאמר, שבזיווג עם רצון לקבל פורחים אותיות י-ה בשעת מעשה, אבל לעתיד לבא הזווג יהיה בכלים דדכר והשפעה שאין להם השגה בעולם הזה, וישארו הי-ה במקומם. עי' עוד בענין זה גם במאמר קלד.

[5] לקמן וכן במאמר פב, ב: הנאה מהיגיעה היא כשיש רצון להשפיע. וכן מבאר במאמר פו שזה נקרא "הנאה מזיו השכינה" – הנאה מזיו המגיע לשכינה.

[6] עי' מגילה י, ב; תנחומא שמיני ב; זהר וירא שצט; זוהר חדש יתרו שכח.

[7] עי' עוד בזה מאמר לח.

[8] תהלים ח, ו. הכתוב עוסק באדם, כמפורש לפני כן.

[9] כנראה שמבאר כאן פשט: בחינת שפלות של יתוש קדמה להולדת האדם. ו'קדמה' עניינה שזאת היתה הסיבה (קודם ונמשך – סיבה ומסובב).

[10] אבות א, ג: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", ובהרבה מקומות דורש רבינו 'פרס' מלשון חצי. עי' כעין זה במאמרי הסולם ב' מאמר עה.

[11] לעיל ביאר ששלימות היא כשההנאה היא מהיגיעה עצמה, וזהו רק כשעוסקים בהשפעה. ועי' אגרות הסולם אגרת כז: "דרך כל מתפלל על עצמו שאין לו שלמות, זולת המחצה, דהשלם אין לו על מה להתפלל. ועל כן הזהירו אותנו חז"ל לעבוד על מנת שלא לקבל פרס, אלא שלמות, והוא סוד נשגב, לא יבין זה זולת מי שאין לו שום אתערותא בעד עצמותו".

[12] הקדמת ספר הזוהר אות סז. ועי' במאמר נא: "הנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, הוא מוציא את האור מתוך החושך", וכן משמע שכוונתו כאן, 'נעשה שותף במעשה בראשית' היינו שמגלה סוד היחוד שבבריאה, שהרע הוא ג"כ טוב.

[13] במאמרים שונים בכי"ק משמע שרבינו מבאר מאמר חז"ל זה על סוד היחוד שמתברר שהרע לכאורה - הוא טוב, וז"ל: "שזה עיקר התגלות היחוד, בסוד החזרת הדין לחסד, ושטן ופנינה לשם שמים נתכוונו". ובמאמר פח כותב: "כל החילוק בין עולם הזה לעולם הבא הוא שעבוד מלכיות, דבעולם הזה מצוי שעבודא דמלכותא דרקיע ומלכותא דארעא, שאינן באים בנושא א' שהוא זמן א', אלא בזה אחר זה, כי הוכנו בסוד רשות הרבים. אבל לעולם הבא בסוד רשות היחיד, אינם משונים המלכויות זה מזה כלל, ושניהם, שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, ויכולים לדור במדור אחד בזמן אחד, ואין צריך יותר לפעולת הזמן שעושה מה שלא יעשה החפץ. אבל כשהחפץ בשלימות, אז ה' אחד ושמו אחד, שלא נמצא יותר מדבר אחד כולו קדש לה'".

[14] מכוון למאמר שפתח בו: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים", ומשמע, כאן וכן מהמשך המאמר, שיראת שמים היא בטרם התיקון, שאז היראה נובעת מכך שיתוש קדמו, אמנם לעתיד יש יראת שמים בדרכי שמים, היינו בעסקו בהשפעה, ואז גם בחינת היתוש נכנסת לקדושה.

[15] במאמר פג ביאר שאין לעתיד לבא צער גידול בנים כי תיכף הם גדולים ושמחים לעשות רצון קונם, וכאן נראה שמפרש מטעם שהוא מרוצה בצער והיגיעה. והמעיין יראה שהיינו הך, שגם במאמר פג הכוונה שהם תיכף גדולים, כי רואה בזמן הזריעה את הקצירה, וממילא בטל מצב "הזורעים בדמעה", כי מרוצה ביגיעה כמות שהיא, וזהו בעת שיש לו רצון להשפיע (ועי"ש בהערה סד שלכך מכונה "צער גידול בנים", כי לא נהנה מהיגיעה, אלא מצטער עתה בשביל הבנים, היינו כדי שיהנה אח"כ מהתולדה).

[16] תענית יט, א: "מעשה שאמרו לו לחוני המעגל, התפלל שירדו גשמים... מה עשה, עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו, רבש"ע, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך" (גם כאן משמע דרומז "תרחם על בניך" על ביטול זמן הקטנות וההסתר המכונה צער גידול בנים. ובענין עג עוגה, עי' מאמר צ' שמשם משתמע שזמן הקטנות מכונה עוגה, כי אור הקו לא מתפשט לתחתונים, וצ"ע אם קשור לכאן).

[17] דבריו נסובים על המשך הפסוק (תהלים קכח, ג) "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך". ו"שיחת הילדים" הוזכרה במשניות אבות (ג, י) שמוציאה את האדם מהעולם. ולפי המתבאר במאמר פג (שעניינו מקביל למאמר זה) שלעתיד לבא אין צער גידול בנים כי תיכף גדולים המה, יש לומר שזו ג"כ כוונתו כאן: "לא להרבות בשיחת הילדים" שהם מצבי הקטנות והדין, כי גם הם רחמים.

[18] בסוף מאמר פג מבאר ש'אשפתו' הוא ענין החסרונות.

[19] ע"פ הפסוק (בראשית ב, י) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", ובמאמר צז מבאר ש'עדן' הוא עצמות האור, ה'נהר' הוא התפשטות שלו, ו'גן' הוא המקום שאליו מתפשט. ובמאמר צט מכנה את ג' הבחינות: סדר הבריאה, סדר העבודה, תכלית.

[20] בראשית רבה נג, טו. משל אנשים: אם תזרוק מקל לאויר, הוא יפול בחזרה למקום ממנו בא.

[21] על אי המנוחה שיש לאדם מפאת היותו כלול מעליונים ותחתונים, עי' במאמר פג. ובמאמר בכי"ק משמע ששמים זהו השפעה וארץ זהו קבלה, וז"ל: "זה העובד נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, דהיינו כמו שקב"ה בורא עולמות, הוא גם כן בורא עולמות, שזהו גם כן בחי' עולם מלא, דהיינו משפיע ומקבל שנקרא עולם, דהיינו שמים וארץ, וז"ש (עי' הקדמת ספר הזוהר אות סא) שצדיקים בוראים תמיד שמים וארץ חדשים, דהיינו כנ"ל". ועולה מדבריו כאן, שכשהרצון לקבל מתוקן בעמ"נ להשפיע, אין חילוק בין שמים לארץ, וכמו שכותב רבינו כאן בהמשך.

[22] עי' עוד במאמר פג בסופו.