[1] רש"י בראשית לז, ב: "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה" (ע"פ בראשית רבה פד, ג).

[2] בראשית מט, טו: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול, ויהי למס עובד".

[3] באות ב' מבאר שרצון לקבל לעצמו הוא בן שלא נתבסם, ועבד הוא רצון להשפיע בעצם מצד הטבע ולא מתוך שתיקן עצמו. ולפי"ז תתכן הכוונה בזה שבן-נמכר-לעבד, היינו ביטול הרצון לקבל לעצמו והפיכתו לרצון להשפיע, שזו היא בחינת שלוה וכפי שממשיך.

[4] ע"פ בראשית מח, כב: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך".

[5] לקמן באות ה' משמע ש'חרבה' עניינה ביטול הרצון-לקבל שהוא בחינת חיסרון.

[6] עי' בזה במאמר מבוא אות ו.

[7] תהלים קכח, ב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ועי' במאמר פד אשר שלימות עניינה הוא כשנהנה מהיגיעה בעצמה ש'אוכל את יגיע כפיו', וזהו כשיש לו רצון להשפיע, ולא כשההנאה היא מהשכר המשתלם על ידי היגיעה.

[8] עי' במאמר מבוא אות ז' שמקשה כן.

[9] רצון לקבל.

[10] פתיחה לחכמת הקבלה אות קיט; תע"ס חלק ח' לוה"ת קכב: ב"ן הם הכלים השבורים של עולם הנקודים שנכשלו ברצון לקבל וצריכים ביסום ומיתוק בעולם האצילות, וזהו בגימטריא כלב (52), ובהסולם הקדמת ספר הזוהר אות צו: "הקליפה של הקבלה עצמה מכונה בשם כלב, כמו שכתוב בזוהר (זוהר חדש ספרא תניינא) על הכתוב (משלי ל, טו) 'ולעלוקה שתי בנות הב הב', ד'צוחין ככלבא ואמרין הב לן עותרא דעלמא הדין, הב לן עותרא דעלמא דאתי', והוא הקליפה החזקה ביותר" (ויתכן דרומז שבן וכלב הם אותה הגימטריא, וזהו בחינת ב"ן שהם הכלים שנכשלו ברצון לקבל עמ"נ לקבל בעולם הנקודים. ויש למתק הכלב ולעשותו בֵּן, וכדמשמע בסוף הסעיף ש'עבד' זהו רצון להשפיע בעצם, ו'בן' זהו רצון לקבל המתוקן בהשפעה).

[11] בכמה מאמרים (לא לב פה) עולה כי עבודה בבחירה היא בהנהגת טוב ורע שכר ועונש (ומכונה הנהגת זו"ן), והנהגה שלמעלה ממנה היא 'כל פעל ה' למענהו', סוד היחוד שהרע מתחבר לטוב (ומכונה הנהגת א"א).

[12] במאמר מבוא אות ז: "אין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעולם הזה, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי".

[13] עונה כאן על שאלה מהי מטרת בריאת האדם ברצון-לקבל אם ההנאה היא ברצון-להשפיע.

[14] במאמר לו: "כי כבר ניתן כח יחודו ית' בזאת הבריאה לרגעיו שבו תשתלם מאליה".

[15] ברכות יח, ב: "רשעים בחייהן קרויין מתים".

[16] לאני שלו. לעצמו.

[17] עי' במאמרים ב' וג' מדוע השפעה היא תענוג נצחי.

[18] משמע, שהרשעים ימותו לעולם הבא, כי הם אינם נהנים מהשפעה שזהו התענוג שם, וא"כ ימותו מרעב (עי' כזה במאמרי הסולם ב' מאמר קכט). וזהו שאמר קודם "גוזל וגונב לעצמו" – היינו, שאם הרשע ישיג קדושה ואין לו כלים דרצון להשפיע, הרי מזיק בזה לעצמו. וע"ע בהערה הבאה ציטוטים מפירוש הסולם, שזהו החשש שמא יאכל מעץ-החיים (שהזכיר רבינו לעיל), והיינו שיזיק לעצמו. פירוש נוסף עי' גם במאמרי הסולם א' מאמר טז.

[19] ז"ל בהסולם שם: "בכה רבי שמעון ואמר, אוי אם אומר אוי אם לא אומר. אם אומר, ידעו הרשעים איך לעבוד לאדונם. ואם לא אומר, יאבדו החברים את הדבר הזה. כי במקום שהיראה הקדושה שורה יש כנגדה למטה יראה רעה, שמכה והולמת ומשטינה, והיא רצועה להכות את הרשעים, דהיינו להענישם על עונותיהם. ועל כן ירא מלגלות, כדי שלא ידעו הרשעים איך להפטר מן העונש, כי עונשם הוא טהרתם.

ביאור הדברים, רומז בזה, שאינו יכול לגלות במקום הזה את דבריו במילואם, מפני שמתירא שלא להזיק את הרשעים. והוא כי בא לגלות כאן איך להתדבק בעץ החיים ולא לנגוע לעולם באילנא דמותא, שזה יכשר רק לאותם שכבר תיקנו בחינת עץ הדעת טוב ורע, אבל הרשעים שעוד לא תיקנו את החטא של עץ הדעת טוב ורע, אסור להם לידע זה, כי הם צריכים לעמול מקודם בכל העבודות, עד שיתקנו את החטא דעץ הדעת. ותמצא כזה גם בכתוב 'פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם' (בראשית ג, כב), שאחר שחטא אדם בעץ הדעת גורש מגן עדן, מחשש שמא יתדבק בעץ החיים ויחיה לעולם, ונמצא הפגם שעשה בעץ הדעת ישאר לעולם בלי תיקון".

עוד בענין סיבת גירוש אדם הראשון מגן עדן והחשש שיאכל מעץ החיים, יש בהסולם הקדמת ספר הזוהר אות קעח: "דהיינו שלא ירגיש עוד בעצמו שום חסרון, ולא יהיה מוכרח לתקן את הפגם שבעץ הדעת". וכן בזוהר בראשית-א אות קמח: "כי אם הרשעים יהנו מאור הגדול הזה לא יבואו עוד לתשובה. בדומה להכתוב (בראשית ג, כב) 'פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם'. שכוונת הכתוב הוא, שלא יהיה לו עוד צורך ודחיפה לעשות תשובה ולא יתוקן הפגם שעשה בעץ הדעת, ולכן גירש אותו מגן עדן".

[20] אבות דרבי נתן א, ה; תיקוני זוהר צד, א: "כיון שראהו אותו אילן [לנחש], היה צווח עליו ואמר לו, רשע אל תגע בי". ובמאמר מו מבאר שאין הרשע יכול לנגוע בקדושה, אלא כיון שבא ליגע – השכינה מסתלקת.

[21] עי' כן במאמרי הסולם א' מאמר לב ('מהות הדת') אשר יש סדר התפתחות לאדם ע"י דרך תורה ודרך יסורים שתפקידם לזכך את האדם עד ש"נמצא מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש עד שלא יוכל לסבלו בתוך עצמו ודוחה ומפרישהו לגמרי".

[22] עי' בהקדמה לספר הזוהר (אות יא) והקדמה לפנים מאירות ומסבירות (אות יב) ובתע"ס (חלק א' לוה"ת צד), שרק בעולם הזה המוגבל במושג הזמן, יכולים להימצא בגוף ב' הפכים של קבלה והשפעה וזמני קלקול ותיקון, ועל כן יכול לתקן את הרצון לקבל.

[23] גילוי א"א מתבאר במאמרים לא-לג.

[24] מפרש כאן שבחינת זכר היא מדרגת עתיק, ונוקבא היא מדרגת א"א. ולקמן בהמשך המאמר, וכן במאמר צב אות ה' ומאמר פח (ויעוי"ש עוד בהערה קצד ליקוט מכי"ק בנושא זה), מבוארת כוונתו שעניין עתיק הוא תענוג נצחי שהוא מהשפעה לזולתו, שלאור זה אין עדיין כלים בעולם הזה, כי כלים דעולם הזה הם רק מרצון לקבל.

[25] 'אין שמחה כהתרת הספיקות'. עי' פירושו במאמרים ג' ד' וכא. וכאן משמע פירוש אחר, עי' להלן ד"ה אבל.

[26] עי' במאמרי הסולם ב' מאמר נג שעניינה התפשטות מהאורות הממלאים לכלי הקבלה.

[27] בתיקונים לזוהר חדש פרשת שלח אודות ייחוד השי"ת: "והכי תוכו כברו, הכי איהו מלגאו דכל עלמין כמו מלבר כל עלמין, לא אשתני" (-וכל תוכו כחיצוניותו, כך הוא בתוך כל העולמות כמו מבחוץ לכל העולמות, לא משתנה). ובמקומות אחרים בזוה"ק (פנחס אות רכו) מכונים בחינות אלו: "ממלא כל עלמין" (מתוכו), ו"סובב על כל עלמין" (מלבר).

[28] 'עלמין' לשון העלם וחיסרון. תע"ס חלק ג' בתחילתו.

[29] ברכות יז, ב: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". (כנראה שרבינו מדגיש "הר חורב" "קב חרובין", וכן בתחילת המאמר "פת חריבה", לרמוז על ביטול הרצון-לקבל והחיסרון).

[30] לחכמה סתימאה שאחרי הכותל. עי' אדרא רבה אות כו ובחילופי גרסאות שם. וענין 'חכמה סתימאה' הוא גילוי אור החכמה בראש א"א שאמר לעיל שהיא נוקבא. וענין 'בתר כותלא' מבואר בהסולם (יתרו תעג; ויקהל שסב), דהיינו קבלת האור מהנוקבא הנקראת כותל. ולפי"ז נראה הקשר לענייננו שזו קבלה ברצון-לקבל המכונה נוקבא.

[31] היינו מלכות. עי' מאמר ע: "אני הוי' השוכן אתם בתוך טומאתם, פירוש, שמעולם לא זזה שכינה אפילו מכותל מערבי". עי"ש. ולפי"ז יתכן שכוונתו הכא, 'לא להפיל הכותל' – שהוא כותל מערבי בחינת רצון לקבל ומלכות, אלא אדרבה, לגלות שלא זזה שכינה אפילו משם ע"י תיקונו לקדושה.

[32] עי' מאמר סו: "כשיזכו לגאולה שלימה, 'יראו עין בעין בשוב ה' ציון' (ישעיה נב, ח), פירוש, שאין כאן כלל ציה ושממה, והציה בעצמה, היא סבת מסבב הסבות, ואין כאן רע, אלא אדרבה מלא טובה וברכת ה'".

[33] עי' עץ חיים שער מ' דרוש יב: "ואח"כ מסתעפים הגידים מהמוח, ובתוכם מתפשט רוחניות דק מאד של הנשמה של המוח, כנודע כי הגידין אין רוח ממש דופק בתוכם נרגש כמו בעורקי הלב הדופקים, אמנם הוא דק מאד ואינו נרגש כלל, יען הוא מבחי' נשמה, ולכן כל התנועות שבאברים אינם אלא ע"י הגידין המנענעים האיברים כנודע. ובתוכם הוא הליחה לבנה היא הנמשכת מן המוח, כי היא המנענעת הפרקים כנודע. וכבר כתבו חכמי הטבעים, כי בהיות האדם חי, הגידין הם חלולים, והחיות עובר בתוכן. ובמותו שנסתלקה הנשמה, תיכף יכווצו הגידין ויסתמו פיהם, וזהו להיות הרוחניות שבהם זך בתכלית הזכות". עי"ש גם בשער מא פרק א. וצ"ע הקשר בענייננו.

[34] בבא מציעא נח, ב: "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, אמר ליה שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא" (תרגום: אמר לו, יפה אמרת, שהרי אנו רואים לו שהולך האדום ובא לבן). ובהרבה מקומות מבאר רבינו (כגון הקדמת ספר הזוהר אות א; זוהר בראשית-א אות רז) שלבן רומז על חסדים ואדום על גבורות, או: סומק מורה שיש אחיזה לחיצונים ולקליפות לינק, משא"כ גוון חוור. ונראה לפי"ז כוונתו כאן, והסבר זה מוכח גם במאמר פח בסופו: שהתענוג בהתרת הספיקות הוא על ידי החזרת הרע לטוב ותיקון הרצון לקבל, אך אם היה רק לבן בעולם הזה, "ואזיל סומקא" – יסתלק האדום, היינו העדר כלי, אז יחסר התענוג של התרת הספיקות מעולם הבא (ויעויין במאמר לז ומאמרים נוספים, שיש תענוג מיוחד לעולם הבא בזה שנגלה שהרע הוא טוב).

[35] בבא מציעא נט, א: [אמר דוד] "אומרים לי, דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה. ואני אומר להם, מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא". והרמז כאן, דאם אין גוון אדום אלא רק לבן, אין כלים לזכות לעולם הבא, כי בעולם הבא לא יהיה חילוק בין הגוונים דלבן ואדום.

ובמאמר אחר בכי"ק כתב: "ואפשר שזה סוד תחש, בסוד (שבת כח, ב) 'מכסה של תחש שהיה בימי משה שלא עמדו בו חכמים אם חיה הוא', פירוש בחינת חיות קדושה בעצמה, 'או בחינת בהמה', פירוש בחי' ב"ן שהוא כיסוי או מעבר, כי כן האיר עליהם יסוד אבא בחינת חסד עתיק, עד שלא הבחינו בין המכסה של קדושה לקדושה עצמה. 'וקרן אחת היה לה במצחו', ופירשו במדרש שסימן של טהרה הוא ע"ש שלא יותפצל לב' שבילין, דהיינו ימין ושמאל כנ"ל, וז"ש 'שש ושמח בגוונין שלו', דהיינו בכל הגוונים בלי שום חילוק, והבן" (כוונתו לגמרא שם (שבת כח, א) שתרגום המלה תחש הוא 'ססגונא' – "שש בגוונים הרבה").

[36] כנראה דרומז 'אשת איש' שהיא בחינת הרצון-לקבל והנוקבא, כדפירש לעיל. ויעויין בהערה הקודמת שעליו נאמר שיש לו חלק לעולם הבא.

[37] במאמר קנט פירש שענין דיבור שכינה מתוך גרונו הוא גילוי שם הויה, וצ"ע מה שמפרש שזה מתגלה בעולם הזה. ואולי מבחין כאן, שבעולם הזה השכינה היא בגרון, ולעתיד לבא תהיה השכינה בעינים, בחינת עין בעין (גרון הוא כלי דהשפעה – בינה. עינים – בחינת קבלת חכמה והמשכת אור. תע"ס חלק ח' לוה"ת יב). ובברכת שלום שמעתי מאמר רלט דורש "גרון" מלשון גירעון וחיסרון.

[38] עבודה זרה ד, ב: "לא דוד ראוי לאותו מעשה [של אשת איש]... אלא למה עשו, לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד". וכאן רבינו דורש זאת: להורות שהיחיד לא זז ממקומו ומעולם לא היתה נוקבא לס"א (יתכן גם שכוונת רבינו באות א' על אלופו של עולם שלא זז ממקומו בכל המצבים. אלא שאין זה לשון הגמרא "להורות תשובה ליחיד", וכן סיום דברי רבינו "שפע תשובה ליחיד" לא משמע כן).

[39] עי' הוריות י, ב (וכעין זה תיקוני זוהר קב, א): "אמר רבא, אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עולם הזה בעולם הזה". ומשמע שמפרש: אשרי הצדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים ומגלים שאין שינוי בין צדיק לרשע (יתכן שמוסיף לרמוז כעין מש"כ בהערה לד שיש ענין שיתגלו מעשי הרשעים לעולם הזה (-גוון אדום), כדי שיוסיפו לתיקון לעולם הבא).

[40] מגילה ז, ב: "אמר רבא, מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ועי' בברכת שלום שמעתי מאמר רמא שמבאר זאת באריכות שזו "בחינת גמר התיקון, שאז כבר הרע יהיה מתוקן, כמו שכתוב בזוהר הקדוש 'עתיד ס"מ להיות מלאך קדוש', נמצא שאז אין הבדל בין המן למרדכי, שגם המן יהיה מתוקן".

[41] לפי הענין משמע שמדגיש "ידע את כל אשר נעשה", גם בחינת הטוב וגם בחינת הרע, שהכל הוא טוב. וכעין זה מבאר במאמרי הסולם ב' מאמר ג' את מאמר יעקב אבינו "יש לי כל", וכן לעיל מאמר עו: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי"; "גמלהתו טוב ולא רע כל ימי חייה".

[42] במאמרי הסולם ב' מאמר לג מפרש הכתוב (תהלים קכה, ג) "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" – "פירוש, אע"פ שמעשיהם דומים... כי מקבלים עליהם עול מלכות שמים שלמה", והיינו שמתקנים את מעשי הרשעים לקדושה.