תוכן

תשמ"ז מאמר כג
במסכת עוקצין בענין שלום, אר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום. שנאמר, ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום [תהלים כט']. הנה הכתוב אומר (ישעיה נ"ז) שלום שלום, לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו.
ויש להבין בדבריו, במה שאומר לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום. אומר ברכה ואומר שלום. מכאן משמע, שעיקר הוא הברכה, והשלום הוא רק מחזיק את הברכה. ועוד יש להבין במה שאומר כלי מחזיק ברכה לישראל. משמע, אבל לאומות העולם כאילו השלום אצלם אין זה דבר טוב להם. היתכן לומר, שיש מקום ששם אין טוב, שיהיה שלום. וכמו כן יש להבין במה שאמר הכתוב שלום שלום, לרחוק ולקרוב. שמשמע, שה' נותן לרחוק שלום, בטח שנותן לקרוב של ה' שלום. אם כן מה משמיענו בזה שאומר לרחוק ולקרוב.
ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים להבין את ענין מטרת הבריאה, וענין תיקון הבריאה, שכבר דברנו מזה הרבה פעמים.
שמטרת הבריאה הוא, שהאדם צריך לזכות להטוב והעונג, כי בשביל זה ברא את הנבראים. נמצא, שכל זמן שהאדם עוד לא זכה לזה, אדם זה נקרא, שעדיין לא הגיע לשלימותו, היות שהוא רחוק מהמטרה. אלא שעל האדם מוטל להשתדל לזכות להמטרה, כלומר להטוב והעונג שבשביל זה הוא נברא.
אבל לפני שהאדם עוסק בתו"מ, בכדי שיגיע ע"י זה להמטרה, הוא צריך מקודם לעסוק בתיקון הבריאה. שענינו הוא, לדעת איך לקבל את הטוב ועונג, שיהיה לו היכולת להנות מזה. ואם הוא לא ידע את סדר התיקונים, הוא יקלקל את השפע. ולכן מוטל על האדם, מטרם שעוסק במטרת הבריאה, הוא צריך להשתדל וללמוד את סדר התיקונים. היינו לדעת מה יש לו לתקן, בכדי שלא יקלקל את המתנת הבורא, מה שיתן לו.
ידוע, שכל התיקונים הולכים על בחינת מלכות, כמו שכתוב לתקן עולם במלכות ש-ד-י, וכל בני בשר יקראו בשמך. ומהו הפירוש של המלכות, שצריכים לתקן אותה. אלא היות שרצונו יתברך היה להטיב לנבראיו, לכן ברא יש מאין בחינת חסרון, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג. והמלכות הזאת היא מתפשטת עם הרצון לקבל שלה על כמה בחינות. מסיבת, שיש כלל ברוחניות, ששינוי צורה מחלקת את המדרגה לשתים. לכן לאחר שהמלכות הזאת חשקה לבחינת קישוט בנקודת הרצון, ורצתה בהשתוות הצורה להבורא, בבחינת מהו רחום אף אתה רחום, ולכן היא רצתה להיות משפיע, כמו הבורא שהוא המשפיע.
ונעשה אחר התיקון הזה, הנקרא צמצום, בחינת דין, שאסור לקבל, אלא רק בזמן שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע. והדין הזה נעשה שורש, שנמשך מזה בחינת קליפות, שהם ההיפך מהקדושה. שקדושה נקרא השפעה, כמו שכתוב קדושים תהיו, שפירוש פרושים תהיו. כלומר, שיפרשו עצמם מלקבל בעמ"נ לקבל, אלא כל הכוונה צריך להיות אך ורק להשפיע להבורא, כדוגמת שהבורא משפיע לנבראים. וזה שכתוב כי קדוש אני. דהיינו, כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן עם ישראל צריכים להיות משפיעים להבורא. וההיפך מזה, היינו מהשפעה, נקרא היפך מקדושה, שהוא טומאה או ס"א, או קליפה. לכן מהרצון לקבל נעשה אח"כ קליפות, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל.
ובהקדמה לספר הזהר (אות יוד) כ"ש וז"ל אכן יש להבין מקודם ענין מציאת מהות הטומאה והקליפות מה היא. ותדע שזה הרצון לקבל הגדול, שאמרנו, שהוא עצם מהותן של הנשמות, מבחינת עצם בריאתן. כי ע"כ הן מוכנות לקבל כל המילוי שבמחשבת הבריאה. הוא לא נשאר בצורתו זו בנשמות. כי אם היה נשאר בהן, היו מוכרחות להישאר תמיד בפרודא ממנו יתברך וכו'. ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם. והבדילם לב' מערכות וכו', שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה. והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו וכו'. ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה וכו', עכ"ל.
ובהאמור רואים אנו, מהו התיקונים שמוטל עלינו לעשות. הוי אומר, תיקון הכלים דקבלה, שיהיה עליהם כוונה דלהשפיע, כמ"ש שם (באות י') וזה לשונו ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמו שכתוב, עייר פרא אדם יולד. ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצות מי"ג שנים ואילך, שעוסק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו. ומהפכו לאט לאט עמ"נ להשפיע. וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה שבא"ס ב"ה. עד שהן מסייעות לו להאדם להפוך את הרצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו עכ"ל.
ובהאמור אנו רואים, שכל העסק שלנו בתו"מ, הוא לתקן את המלכות, הנקראת משורשה באור ישר, מעולם א"ס ב"ה, בשם מקבל לעצמו.
ומכאן נמשך סדר העבודה. ויש סדר עבודה למתחילים, ויש סדר עבודה באופן אחר למתקדמים. וזה כמו שכתב הרמב"ם, שאומר כשמלמדין עם קטנים ונשים וכלל עמי הארץ, מלמדין אותן כדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, אז מלמדים אותן לשמה, כלומר שלא לקבל שכר.
ומזה אנו רואים, שיש סדר עבודה בבחינת הכלל, ויש סדר עבודה לאנשים פרטיים, שסדר עבודה זה אינו בשביל הכלל.
ולפי הכלל, שדברנו, שיש קו אחד, זהו עבודת הכלל. שקו אחד מתבאר, שיש מעלה ומטה. היינו מעלה בחשיבות ומטה בחשיבות. שהאדם הולך תמיד על דרך אחד, כלומר שאין עליו שום כוונות לכוון בעת עסקו בתו"מ, אלא כוונה אחת. היינו, שהוא צריך לכוון, שהוא עכשיו מקיים תורה ומצות, מה שהקב"ה צוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, ותמורת זה אנו נקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא.
ובדרך הזה, שהוא בחינת קו אחד, אנו מבחינים, שכל פעם הוא תמיד מרויח. כלומר על כל מה שהוא עושה איזה מעשה הן בתורה והן בעבודת המצות, תמיד הוא מרויח, מסיבת שכל פעולה שהוא עושה, יש לה שלימות מצד המעשה, ואין מה להוסיף עליה, כמו שכתוב לא תוסיף ולא תגרע. נמצא, שהאדם הזה אין לו ענין שלא ירויח, אלא פעמים מרויח הרבה, היינו בזמן שעובד הרבה שעות בתו"מ. ובזמן שעובד פחות, הוא מרויח פחות.
ובהאמור יוצא, קו אחד נקרא, בזמן שהולך בדרך ה' בדרך אחד. משא"כ אם אינו עוסק בתורה ומצות, אין לו שום קו, כלומר אין לו שום דרך בעבודה. אלא כל המדובר הוא, בזמן שהוא הולך בדרך ה' ומקיים תו"מ, זה נקרא, שהולך לפי קו אחד. ונקרא כך על שם שהוא עובד רק בבחינת המעשה. מה שיש לקיים, הוא מקיים בכל פרטיה ודקדוקיה.
ואלה, שרוצים לעבוד בבחינת הפרט, היינו שרוצים לזכות לבחינת ה' אלקיך באופן פרטי, הם צריכים לעבוד על הכוונה. פירוש, מהו הסיבה, שמחייב אותו לקיים תו"מ. כלומר, לשם איזה כוונה הוא מקיים אותם. היות שאין פעולה בלי סיבה, לכן האדם צריך לברר לעצמו, מהו הסיבה האמיתית, שבשביל זה הוא מקבל על עצמו לעבוד כשור לעול וכחמור למשא, ולעסוק בתו"מ.
אולם בזמן שהוא מסתכל על הסיבה, שגורם לו לעסוק בתו"מ, אז הבקורת הזו על המעשים נחשבת לו לקו שמאל. והמעשים שעושה יוצאים עכשיו מבחינת קו אחד, ונבחנים בשם חדש, היינו קו ימין. כלומר, שבזמן שאין יותר מקו אחד, אי אפשר לומר שיש לי קו ימין, הלא אין לו אלא קו אחד. משא"כ כשיש לו עוד קו, אז שייך לומר, אחד נקרא ימין ואחד נקרא שמאל.
אולם יש להבין, מדוע אנו מכנים את העבודה במעשה בחינת ימין, ועבודת הכוונה בשם קו שמאל. והענין הוא, שיש כלל, דבר שלא צריך תיקון, נקרא ימין. משא"כ דבר שכן צריך תיקון זה, נקרא בשם שמאל. והוא על דרך שרז"ל (מנחות ל"ז), הגמרא שואלת הנחה דבשמאל מנא ליה (מאיפה אנו יודעים, שהנחת תפילין של יד, הוא ביד שמאל, ולא ביד ימין) וכו', רב אשי אמר, מידכה כתיב בה"י כהה. ופרש"י, מדכתיב בה"י כהה, משמע לשון נקבה, שמע מינה בשמאל קאמר, דאין בה כח כנקיבה וכו'.
ולכן בכל מקום שאנו לומדים צד חלש, או דרך חלש, או מקום חולשה, מכנים אותן בשם שמאל. כלומר, כל דבר הצריך תיקון, שמצד עצמו הוא חלש, נקרא שמאל.
ובהאמור יוצא, שבבחינת המעשה, שאין שם מה להוסיף, כדוגמה, שלא אומרים, היום הנחתי תפילין על יד שמאל, ומחר אני אניח תפילין גם על יד ימין. או היום קבעתי מזוזה על צד ימין של הדלת, ומחר אני אשתדל לקבוע מזוזה גם על צד שמאל של הדלת, אלא כידוע, במעשי המצות אומרים לא תוסיף ולא תגרע. לכן אלו אנשים, שהולכים רק בקיום המעשה, וכל כוונתם הוא, שהמעשה יהיה בסדר, ולא חושבים על הכוונה, כלומר איזה תמורה הם רוצים לקבל שכר עבור עבודתם. כלומר, כיון שעובדים ומקיימים תו"מ, בטח צריך להיות איזה סיבה, שמחייבו לעשות. והיות שיש הרבה סיבות, היינו יראת העונש, או מחמת אהבה, או לקבל תענוגים בעוה"ז ובעוה"ב, הם לא נכנסים לתוך בירור הסיבות. כלומר, לבירור הסיבה האמיתית. היינו, סיבה של אמת, שפירושו, שהבורא רוצה שיתנו עבודה, בכדי להשיג את זה, שהבורא רוצה. ומהו הסיבה, שאפשר לומר, שהבורא רוצה שנעבוד בשבילה.
צריכים מקודם להבין, מה אנו יכולים לומר, שחסר להבורא, שאנו ע"י עבודתנו הוא יקבל הנאה, מזה שנתנו לו מה שהוא צריך. על זה יש תשובה אחת, היינו אם אנו נסתכל על מטרת הבריאה, אז נדע מה שחסר לו.
והיות שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו. זאת אומרת, שברא נבראים, בכדי לתת להם כל טוב. והכלים, שבהם יכולים לקבל הנאה ותענוג, הוא הרצון לקבל תענוגים. כידוע, בדבר שאין השתוקקות לא יכולים להנות. לכן יש בכל נברא השתוקקות לתענוגים. אלא בכדי שלא יהיה בחינת בושה, צריכים להוסיף תיקון על הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע.
והיות שתיקון הזה הוא שלא לקבל, ולכן תיקון זה מיחסים להנבראים, כלומר שהנבראים לא רוצים לקבל, מטרם שיש להם כוונה בעמ"נ להשפיע. משא"כ להבורא אנו מיחסים כל הדברים שהוא כן נותן. והיות שהבורא רוצה, בעת שהנבראים יקבלו את התענוגים, לא יהיה בהם שום חסרון של בושה, ומשום זה אומרים, שהעליון קבל והסכים להצמצום שהתחתון עשה. כלומר, שלא ישפיע שפע להתחתונים, אלא לפי התיקון שעשה מלכות דא"ס. נמצא, שעיקר התיקון אנו מיחסים להתחתון. אלא במה שהעליון הסכים כאילו לדעת התחתון. לכן אי אפשר לקבל שום רוחניות, אם יש שם ההגבלות והצמצומים, שהתחתון עשה. אלא שהעליון משפיע לפי מה שהתחתון יכול לקבל בעמ"נ להשפיע. ומשום זה, לאחר השתלשלות העולמות, שהאדם נברא אחר שנתגלו קליפות בעולם, לכן רוצה האדם לקבל בכלים דקבלה עצמית, ואין לו קשר עם התיקון, שמלכות דקדושה עשתה.
אי לזאת, אין העליון יכול להשפיע שפע למטה, מטרם שהתחתונים קיבלו על עצמם להשתמש רק בכלים דהשפעה, כנ"ל, שהעליון הסכים להצמצום, שמלכות דא"ס, הנקראת שורש של כל המקבלים, שיצאה אח"כ. לכן העליון מחכה לכלים דהשפעה, שהתחתון יתן להבורא, בכדי שיהיה היכולת לתת לו טוב ועונג בתכלית השלימות. היינו, שלא יהיה בעת קבלת השפע בחינת בושה.
אולם איך האדם יכול לקבל כלים דהשפעה, היות שזהו נגד טבעו, שנולד עם רצון לקבל לעצמו, כיון שנמשך אחר שיצא מערכת הקליפות.
ומסיבה זו, כלומר בכדי שיהיה לאדם כלים דהשפעה, שהבורא יהיה לו היכולת לתת כל טוב כנ"ל, נתן לנו תורה ומצות, כדרז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר.
ובהאמור יוצא, שהסיבה האמיתית המחייב את האדם לקיים תו"מ, היא כי ע"י התו"מ הוא יזכה את עצמו לצאת מהעביות שלו, שהוא קבלה עצמית, ויקבל כלים דהשפעה. להכלים האלו מצפה הקב"ה, כי דוקא בכלים דהשפעה האדם מוכשר לקבל הנאה ותענוג מהקדושה.
לכן מוטל על האדם, הרוצה ללכת בדרך האמת, שלפני עשיית כל מעשה, הן בתורה והן בתפלה והן במעשים טובים, שיסתכל שיהיה לו סיבה אמיתית, שבשביל הסיבה הזו הוא עוסק בתורה ומצות, כלומר, שהתורה ומצות יביאו לו את המטרה שבשבילה, הוא עובד, ועושה מה שביכולתו בכדי להשיגה.
אולם יש לדעת, כמו במעשה המצות יש עבודה, אם לעשות מעשים טובים או לא, היינו ששם נוהג בחירה, צריכים לדעת, שעל הכוונה עבודת הבחירה יותר קשה. והטעם הוא, כי ענין כוונה היא עבודת האדם בבחינת אתם קרויין אדם ולא אומות העולם. שפירשנו אדם נקרא משפיע, שהוא גימטריא מ"ה, שנקרא בחינת זכר, היינו משפיע. משא"כ בהמה נקרא בחינת נקבה, שבהמה גמטריה ב"ן, שהיא בחינת המקבלת.
נמצא, שבבחינת המעשה ולא חושב על הכוונה, אז הוא מקיים תו"מ על סיבה בהמיות. כלומר על השכר שהוא מחכה לקבל תמורת עבודתו, הוא בחינת קבלה, הנקרא בהמה ולא אדם, כנ"ל, כמ"ש הזה"ק על פסוק וחסד לאומים חטאת, שכל טובו דעובדין, לגרמייהו עובדין. זאת אומרת, בבחינת עבודה, נקרא עבודה בבחינת קבלת שכר לבחינת אומות העולם שבאדם. והגם שגם בבחינת המעשה הוא גם כן קשה לעסוק בתו"מ, אבל זה נקרא שלא לשמה, שהוא לתועלת עצמו. אבל צריכים לדעת שזהו מדרגה ראשונה, שמכאן מוכרחים להתחיל, שאין עצה אחרת, כמ"ש הרמב"ם כנ"ל. וזה כבר בחינת אדם ולא בהמה. ומה שאנו אומרים, שהם בחינת אומות העולם, אבל זה בחינת אומות העולם שבאדם. ובחינה זו הוא בהמה שבאדם. משא"כ אלו שאין להם שייכות אפילו בבחינת המעשה, נקראים עם הדומה לחמור.
ולכן צריכים לדעת, שמדרגת שלא לשמה הוא מדרגה חשובה מאוד, ואין לנו שכל להעריך את חשיבות של תו"מ של שלא לשמה. ואאמו"ר זצ"ל אמר עד כמה שהאדם מבין להחשיב את העבודה דלשמה, שהיא עבודה חשובה, הוא צריך לדעת, אפילו השלא לשמה עוד יותר חשוב מהלשמה, שאדם נתן שיעור לחשיבותו. כי אין האדם מוכשר להעריך את החשיבות של קיום תו"מ אפילו שלא לשמה. אבל בטח ששלימות קיום של תו"מ צריך להיות לשמה.
ובהאמור יוצא, הגם שהסיבה אמיתית של קיום תו"מ צריך להיות כדי לזכות לכלים דהשפעה, שדוקא באלו כלים הקב"ה יש לו היכולת לתת את ההשפעה עליונה, היות שהבורא רוצה שהתחתונים ירגישו בעת קבלת שפע רק תענוג ולא שום בושה, לכן הוא מחכה לעבודה שלנו בתורה ומצות על הכוונה לזכות ע"י זה לכלים דהשפעה.
אולם התחלת עבודה הוא בבחינת המעשה דוקא. ואז אין לחשוב ולברר בדיוק, איזה שכר הוא מקווה לקבל מהבורא תמורת עבודתו. אלא שמקיים תו"מ רק מטעם, שמקיים ציווי ה'. זה נקרא עבודה מספקת עבור הכלל. היינו, שעל הכוונה אין לחשוב כנ"ל, אלא כל מחשבותיו הוא נתון איך לקיים את התו"מ בבחינת המעשה. ובודאי, שיש כאן ענין של בחירה, ומלחמת היצה"ר, שלא נותן לו לקיים תו"מ אפילו בבחינת שלא לשמה. ובודאי, ששכרו גדול מאוד, כנ"ל בדברי זצ"ל, שמאוד חשוב לפני הקב"ה השלא לשמה. כי קיום תו"מ אפילו במעשה דורש הרבה כוחות. והאדם מוכרח לעשות הרבה ויתורים מדברים גשמיים, בכדי שיהיה לו היכולת לקיים מה שצוה ה'. מכל מקום, עבודה אמיתית מתחיל בעת שהאדם רוצה לברר את הכוונה של לשמה, היינו שרוצה לעבוד בעמ"נ שלא לקבל פרס.
ובעבודה דכוונה, שהוא סיבה אמיתית, שבשבילה הוא מקיים תורה ומצות, כאן מתחיל המחלוקת האמיתית של טוב ורע. כי האדם רוצה לעבוד בשביל הבורא, כי הבורא נקרא טוב ומטיב, שהוא המשפיע. אז בא הגוף, הנקרא רע, ומפריע לו. כי הרצון לקבל לעצמו נקרא רע. כי עליו שורה מידת הדין, מסיבת שהיה דין וצמצום, שהוא ישאר בחושך. ואין הוא ראוי לקבל שום אור. כי היות שהאדם מצד הטבע נולד עם הרצון לקבל, והאדם צריך לעבוד נגד הטבע. כאן הוא המחלוקת אמיתית. עד כדי כך, שאין בכוחו של אדם לנצח ולהכניע הרצון לקבל שלו, ותהיה לו אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
וכאן אפשר לומר, שהם נקראים שני דברים, המכחישים זה את זה. ממש שהרצון לקבל הוא ההיפך של הרצון להשפיע. ואז בא השלישי ויכריע ביניהם. כלומר, עד שבא הקב"ה ועושה שלום ביניהם. זאת אומרת, שהקב"ה נותן לו מתנה, את הרצון להשפיע. ואז נגד נתינת הבורא נכנע הרע, שהמקבל הנ"ל תחת הטוב של האדם. כלומר, שאנו לומדים, שיש ב' כוחות בהגוף, היינו שני מיני רצון. אבל כנ"ל, שזה הענין של רצון להשפיע מתחיל לפעמו באדם רק בזמן שהוא רוצה להתחיל בעבודה דכוונה. משא"כ בעבודת הכלל, עוד לא ניכר שיש בהגוף רצון וצורך לכוון בעמ"נ להשפיע, ולומר על זה, שהרצון לקבל מתנגד, היות שעדיין אין למי להתנגד. אלא דוקא בעת שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, ואדם חושב, אם הוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, זהו בידו, כלומר שזה תלוי רק ברצון שלו, אבל כשמתחיל בעבודה הוא רואה, שאין הוא בעל הבית לעשות מה שהוא רוצה, אלא שיש לו עוד דיעה אחרת עמו, היינו הרצון לקבל מתנגד. ובמצב הזה מרגישים את העבודה הקשה ביותר. שזה עוד יותר קשה מעבודת הבחירה, שהאדם צריך לעשות על בחינת מעשה מצות, היות שזהו ממש עבודה נקיה לשם שמים הוא רוצה לעבוד, כנ"ל שהוא רוצה לעבוד עבודה דקדושה, שהוא בעמ"נ להשפיע. אז מתחיל המחלוקת האמיתית בין טוב לרע. משא"כ בבחינת המעשה, עוד לא היה ברור להגוף, שהוא רוצה ללכת בדרך שלא לקבל לעצמו כלום, אלא שיהיה הכל לשם שמים, וחשב שהכל יהיה עבור המקבל.
והיות שהם שני כוחות שבאדם. והרצון לקבל בא לאדם תיכף מעת שנולד, כמו שכתוב בזה"ק (וישב דף א', ובהסולם אות ג', ד') וזה לשונו ממלך זקן וכסיל. ממלך זהו היצה"ר, שהוא נקרא מלך ושליט בעולם על בני אדם. זקן וכסיל הוא. ודאי זקן וכו', שמיום שהאדם נולד ויצא לאויר העולם, הוא נמצא עם האדם. ועל כן הוא מלך זקן וכסיל. עוד שם (אות ח') וזה לשונו על כן הקדים עצמו היצה"ר להתחבר עם האדם מיום שנולד בו, בכדי שיאמין לו. וכשיבוא אח"כ היצה"ט, אין האדם יכול להאמינו, ודבריו דומים עליו למשא וכו'. ובאות ט' כ"ש ומשום שהקדים (היצר הרע) וכבר טען טענותיו לפניו, כשיבוא אח"כ חבירו, שהוא היצה"ט, רע לאדם להיות עמו, ואינו יכול להרים ראשו, כאילו הטעין על כתפו כל המשאות שבעולם עכ"ל.
ובהאמור רואים אנו, שיש ב' כוחות באדם, אבל כח הרע הוא יותר חזק, משום שהוא בא עם טענותיו, שצריכים לדאוג בשביל תועלת עצמו. לכן שליטתו יותר חזקה, היות שבא לפני היצה"ט. וזהו נקרא צדיק הראשון בריבו, כמו שכתוב שם (בהסולם אות י') וז"ל ועל כן כל דיין, המקבל דבריו של בעל דין, מטרם שיבוא חבירו, דומה כאלו מקבל עליו אל אחר להאמין בו. ובאות י"א כ"ש אבל צדיק ההוא, שהוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל בעולם הזה, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם היצה"ר. והקב"ה מצילו מכולם. זה שכתוב רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה' וכו', שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו. כי הרעות שסובל מרחיקות אותו מן יצר הרע. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם וכו', עכ"ל.
ולפי דברי הזה"ק יוצא, מתי הקב"ה מציל את האדם, רק בזמן שהאדם סובל רעות רבות, לאחר זה בא הקב"ה ומציל אותו. ולכאורה קשה, מדוע צריך האדם לסבול הרבה צרות, ואח"כ הקב"ה עוזר לו. ומאי איכפת ליה להקב"ה, אם יציל את הצדיק מטרם שיסבול הרבה רעות.
והתשובה הוא, שידוע שאין אור בלי כלי, כנ"ל, שכלי נקרא צורך. ואם נותנים לאדם דבר שאין בו צורך, הוא לא ישמור זה, ודבר זה ילך לאיבוד. ולכן כשאדם מתחיל לעבוד בבחינת הכוונה דעל מנת להשפיע, שזהו נגד הטבע, אז הגוף מתנגד, היות שהוא ההיפך מתכונתו. ואז מתחיל המחלוקת בין שניהם. והיות כנ"ל, שהמקבל בא הראשון להאדם, וצדיק הראשון בריבו כנ"ל, לכן שליטתו חזקה מאוד. וכפי ההשתדלות, שהאדם נותן, בכדי לנצח את המקבל לעצמו שלו, והוא לא יכול, ולכן הוא מרגיש עצמו ברע. וכל פעם שהוא מתגבר וחושב שכבר הוא על הסוס, וכבר המקבל נכנע תחתיו, משום שמגולה לעיניו את ההפסדים, מה שהמקבל עושה לו צרות, שלא נותן לו לכוון לשם שמים, ועכשיו הוא כבר רואה את האמת, פתאום הוא נופל שוב לרשותו. ואפילו לא מרגיש את רגע יציאתו מקדושה למצב של שפלות. שאחר כך, לאחר כמה זמן, הוא בא לידי הכרה, שהוא נמצא ברשות המקבל לעצמו עם כל השפלות שלו. עד שהאדם מתפלא, איך יכול להיות דבר כזה. כלומר, ידוע שכל דבר הולך ומדרדר בסדר ובהדרגה. וכאן, הוא רואה, שבזמן שהאדם היה מרגיש, שעתה הוא נמצא ברום רקיע, ופתאום הוא רואה, שנפל לתחתית הארץ, ולא היתה תחנת ביניים. והכרתו שנפל, הוא לא באמצע הנפילה, אלא שכבר מונח בארץ, אז חזרה אליו הכרתו, ורואה שהוא נמצא בארץ. וגם אין זמן קבוע, כמה זמן הוא בין הנפילה לבין הכרת נפילתו.
ובאמת יש להבין, מדוע הוא כך. שמשמע, שכן הוא סדר העבודה. והענין הוא כנ"ל, שע"י העליות וירידות מתרקם אצלו צורך גדול לישועת ה'. וזה שכתוב רבות רעות צדיק. שמי שרוצה להיות צדיק, כידוע, שצדיק נקרא מידת היסוד, שיסוד נקרא משפיע. זאת אומרת, מי שרוצה ללכת בעבודה דלהשפיע, הוא נקרא שרוצה להיות צדיק, הוא סובל הרבה רעות, כלומר, הרבה ירידות, שכל ירידה וירידה גורמת לו כאב וצער, מזה שהוא נמצא תחת שליטת המקבל. ולפי רבות רעות, שהוא מרגיש, אז נתרקם בו צורך, הנקרא כלי, שה' יעזור לו ולהציל אותו, מצד שהוא רואה, שאין שום מוצא להחלץ משליטת זו, רק הקב"ה יכול לעזור לו. נמצא, שע"י היסורים שהוא סובל, הרעות האלו נותן לו צורך, שנקרא כלי, שה' יתן לו המילוי של החסרון הזה. משא"כ מטרם שהוא סובל מזה, שהוא לא יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, אם ה' יתן לו איזה הארה, שמחזירו למוטב, הוא לא יחשיב אותה, מטעם כי הדבר הזה אצלו שלא לצורך. הגם שביקש, שיתנו לו רצון להשפיע, אבל תיכף הוא מתחרט. היות שהצורך לזה עוד לא נקבע בלבו. וזהו התשובה, למה אין ה' עוזר לו תיכף על המקום שהוא מתפלל. ובפרט שהתפלל לה' כמה פעמים, וה' לא שמע לתפלתו, האדם מתרעם על ה'. ולפעמים באות מחשבות לאדם, שיש לו תערומות, ואומר אם אני הייתי מבקש מה', שיעזור לי לטובתי, אני יכול להבין, שאני עוד לא ראוי, שה' ישמע בקולי. משא"כ כשאני בא לבקש מה', שאני רוצה, שיעזור בכדי שאני רוצה לעבוד לטובתו, היינו לטובת ה', מדוע לא רוצה לעזור לי. ומשום זה האדם בורח מהעבודה.
ועתה נבאר השאלה מה ששאלנו. ההגיון מחייב, במקום שאין מחלוקת, בטח המקום הזה הוא יותר חשוב, ממקום שיש מחלוקת. הגם שאח"כ מי שהוא נכנס בעובי הקורה ועשה שלום ביניהם. ומוכרחים לומר, שבטח היה יותר טוב, אם לא היתה מחלוקת, ולא היו צריכים לעשות שלום.
ובסדר העבודה אנו רואים אחרת, שרז"ל אמרו (ברכות ה') לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. ופרש"י: ירגיז יצר טוב, שיעשה מלחמה עם יצר הרע.
משמע, שהגם שיש שם שלום, שהיצה"ר לא מפריע לו מלעסוק בתו"מ, מכל מקום האדם צריך לעשות עמו מלחמה. ועוד יש לשאול, אם הוא לא מפריע לו מלעסוק בתו"מ, מדוע הוא נקרא יצה"ר. אלא עוד שצריכים להרגיז. מדוע צריכים להרגיז אותו, אם היצה"ר לא עושה לו שום רע.
ועל דרך העבודה יש לפרש בפשיטות, הוא רגיל מצד החינוך לעסוק בתו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ואין לו מה להוסיף על המעשים. אלא לפי סדר תיקון הבריאה, האדם צריך לתקן את המקבל לעצמו, שיהיה בעמ"נ להשפיע. לכן כשהאדם מתחיל לחשוב על הכוונה כנ"ל, כלומר שמתחיל לסדר לעצמו לפני עשיית המצות, לשם איזו סיבה הוא הולך לעשות את המצות, ובא לידי כוונת האמת, זאת אומרת, שהתו"מ נתנו לצרף את הבריות, כלומר שמהיום והלאה הוא מקוה בסגולת תו"מ, שהוא לא יתן להמקבל שלו שום דבר. לזה ירגיז אותו, שאומר להגוף, שיעבוד ולקיים תו"מ, והשכר שלו יהיה תמורת עבודתו, שהוא לא יתן לו שום דבר. ולא כמו שהיה עד עכשיו, שכל מחשבתו היתה רק איך להנות המקבל שלו. ועכשיו אומר להמקבל, אני מבקש ממך, שתעסוק בתו"מ על כוונה חדשה, היינו שאני לא אתן לך שום דבר. וכי דבר זה לא ירגיז. הלא הצדק הוא עם היצה"ר, וכי נשמע דבר כזה בעולם. הלא זה הוא חוצפה ממש, אומרים לאדם, אני רוצה שאתה תעבוד אצלי, והטובת הנאה עבור מה שאתה עובד, אני אתן לאחר. ועוד יותר מזה, אני אתן את השכר, מה שמגיע לך בעבור העבודה, למי ששונא אותך. ועל זה ארז"ל לעולם ירגיז יצר טוב על יצר הרע. (וזהו כמו שכתוב בזה"ק, שהקב"ה שונא את הגופות (וישב, אות כ"ח)).
אבל מכל מקום, זהו שאדם מרגיז את היצה"ר, הוא נגד ההגיון. הלא הוא לא עושה לו שום רע, ומדוע מגיע לו שירגיז אותו.
הנה שלמה המלך היה קורא ליצה"ר בשם שונא, כמו שכתוב אם רעב שונאך, האכילהו לחם וכו'. ויש להבין, מה בא זה ללמדינו. אלא דרך העולם הוא, מי שיש לו שכן רע והוא שונא אותו, ומדרך של שונא ואיש רע לעשות רעות להשכנים. ויש לפעמים, שאדם פוגש את חברו, ושואל אותו, איפה אתה גר. הוא אומר לו, בבית של פלוני, ואנחנו רק ב' שכנים. והוא שואל, איך מסתדר עם השכן שלך, הלא שמעתי, שהוא איש רע מאוד. אז הוא משיב לו, אני לא יודע מזה, כי אף פעם לא עשה לי שום רע. והוא אומר לו, היתכן. והוא שואל, איך אתה מתנהג עמו. והוא מספר לו, כי כל יום מטרם שאני יוצא מהבית, אני שואל אותו, מה שהוא צריך. אפילו מה שהוא לא אומר לי, גם כן אני מבין שנחוץ לו. וגם בשאר דברים, מטרם שהוא מבקש ממני, תיכף אני ממלא את רצונו. והוא השיב לו, עכשיו אני מבין, שבאמת הוא איש רע, אבל אין לו על מה לעשות לך רע, היות שהוא מפחד, שהוא יכול להפסיד את השרות, מה שאתה משרת אותו. תנסה שלא לשמש אותו, ותראה אז את הרע שלו, שבאמת הוא שונא אותך, אלא שלא רוצה להפסיד את השרות, מה שאתה נותן לו. והנמשל הוא, כי בזמן, שכל מה שאנו עושים בין בתו"מ ובין בדברים גשמיים, הכל לטובת המקבל, לכן אין הוא מגלה את הרע שלו. ורק בו בזמן שאומרים לו עד כאן עבדתי בשבילך, ומכאן ולהבא אני רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע לה', ולא עוד אלא אני רוצה, שאתה גם כן תעבוד בשביל הקדושה, ולא בשביל הטומאה, וכשהוא שומע הדברים האלה, מיד הוא מתרגז.
ובזה נבין מדוע חז"ל אמרו, להרגיז אותו. אין הכוונה שצריכים להרגיז אותו, אם לא עושה לנו שום צרות ורעות. אלא אנו צריכים ללכת בעבודת האדם, שהוא בחינת כוונה, לכוון בעמ"נ להשפיע לה'. ואם האדם רוצה לדעת, אם באמת הוא רוצה ללכת מכאן ולהבא רק לשם שמים, אז הסימן הוא, אם היצה"ר מתרגז, זהו סימן שהאדם רוצה ללכת בדרך בנין דקדושה. ולכן היצה"ר מתרגז. כלומר, שהרוגז הוא תוצאה מזה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים. משא"כ אם זה שהאדם אומר, שרוצה לעבוד לשם שמים, הוא רק משפה לחוץ, אין היצה"ר מתרגז מזה, כי מה איכפת ליה, שהאדם מדבר ולא יודע אפילו מה שהוא אומר. כלומר, שהאדם לא יודע מהו הפירוש לשם שמים. ולפי זה יוצא, שהפירוש הוא, מה שרש"י אומר ירגיז, היינו שיעשה עמו מלחמה. ויש להבין, מה רש"י מוסיף לנו, בזה שמפרש, שיעשה עמו מלחמה. והתשובה הוא כנ"ל, שענין ירגיז הכוונה שיעשה עמו מלחמה. היינו, שלא ישמש אותו, אלא שיעשה עמו מרד. ולאמר לו עד כאן עבדתי אותך בכל כוחי, ועכשיו אני כבר לא אתן לך שום דבר, אלא להיפך, אני רוצה לשעבד אותך, שתעבוד לשם שמים. וע"י זה הוא יראה, שהיצה"ר נעשה ברוגז על היצה"ט. ואם אתה עושה מלחמה, ואין אתה רואה, שיצה"ר יהיה ברוגז עליך, זהו סימן, שאין אתה יודע אפילו, מה זה לשם שמים. רק שמעת שכתוב בספרים, שצריכים לעשות הכל לשם שמים. אתה אומר שגם אתה רוצה זה, אבל לאמיתו של דבר, אין אתה יודע אפילו במה מדובר.
ובהאמור יוצא, שבאמת הרע נמצא באדם ולא רואים אותו. ורק ע"י מחלוקת הוא מתגלה. לכן אם האדם יחיה עמו בשלום, הוא אבוד מכל. כי אף פעם לא יהיה לו היכולת להגיע למטרת הבריאה, מסיבת שאין לו כלים דהשפעה, רק כלים דקבלה, שכלים אלו אינם יכולים לקבל שפע עליון, מסיבת הופכיות הצורה. והאדם לא יודע את כוחו של הרע, שידע, שצריכים לברוח מפניו, מטרם שמרגיש מה שהרע גורם לו. ולכן דוקא ע"י המלחמות שעושה עמו, יש לו כל פעם ופעם ירידות ועליות. ולפי הרגשת הירידות, שכואב לו, זה מביא לו שישנא את הרע.
וזה פירוש "אוהבי ה' שנאו רע, שמר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם". שמי שרוצה להיות אוהב ה', כלומר שכל כוונתו בהחיים שלו הוא, שיהיה לו רק רצון אחד, שיהא בידו לעשות נחת רוח להקב"ה, הוא מוכרח מקודם להיות שונא את הרע. מסיבת שאי אפשר לעבוד לשם שמים, רק בזמן שלא עובדים לתועלת עצמו. והיות שהמקבל, הנקרא יצר הרע, הוא מפריע לו מלעבוד עבור תועלת ה', וזה גורם שהאדם ישנא את הרע שלו, הנקרא תועלת עצמו. וזהו כנ"ל, שדוקא ע"י שהאדם משתדל כן לעבוד לשם שמים, והאדם רואה, שהוא המפריע, זה גורם לו כל פעם ופעם שיעור שנאה להרע שלו. כי אינו דומה שמי שעושה רע לשני פעם אחד, למי שהוא עושה רעות להשני כל יום ויום. נמצא, שיעור השנאה נמדדת לפי שיעור רע, שהוא סובל ממנו. לכן אמרו יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום ומבקש להמיתו וכו'. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו (קידושין ל.).
ובהאמור נבין, מדוע צריכים שיצרו של אדם יתגבר בכל יום, ואח"כ הקב"ה עוזרו. ומדוע ה' לא עוזרו בפעם אחד ולתמיד. למה לי העבודה הזאת, כל יום ויום אותו דבר. והאדם מבין, שכל יום ויום הוא צריך להתקדם, כי כן הוא הסדר, שבכל דבר שהאדם רוצה לקנות משהו, כל יום ויום הוא מתקדם, פעם פחות ופעם יותר. וכאן האדם רואה ממש ההיפך, שלא די שלא מתקדם, אלא שכל פעם הוא רואה, שהוא הולך אחורה.
אולם האמת הוא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שכל יום ויום האדם הרוצה ללכת בדרך האמת, הוא מתקדם כל יום יותר קרוב להאמת, שהפירוש הוא, שכל יום ויום האדם רואה יותר האמת, שהרצון לקבל לעצמו הוא רע. והיינו כנ"ל, שע"י זה שהמקבל עושה לו רעות, בזה שמרחיק אותו מלעבוד לתועלת ה', נמצא, שכל יום ויום, שמקבל האדם צרות ורעות, בזה שלא נותן לו לעבוד לשם שמים, נמצא, הרעות, שהאדם מקבל מהיצה"ר, גורם לאדם, שישנא אותו. וזה אוהבי ה' שנאו רע. כלומר, שאוהבי ה' מוכרחים לבוא מקודם לשנאת הרע. וזה באה לו ע"י שהרע, עושה לו צרות. זהו הסיבה שישנא אותו. ורק אז האדם בא לידי יראה גדולה, שמא הוא ישאר תחת שליטת אהבה עצמית, ואף פעם לא יוכל להשתחרר ממנו. אז בא ההבטחה, שה' עוזרו. כמו שכתוב ה' לא יעזבנו בידו של הרע. משא"כ אם האדם עוד לא הגיע לידי יראה, אולי הוא ישאר בידו של הרע לעולמים, מכיוון שהוא רואה, שהוא לא מפחד, שישאר בידו של המקבל, כי עדיין לא כואב לו, שירגיש צרות ורעות, מזה שלא יכול לעשות שום דבר לשם שמים, נמצא, שעדיין אין לו צורך, ואיך הקב"ה יעזור לו. היות מדבר שלא לצורך, אין האדם מחשיב. ולכן אם הקב"ה יתן לו עזרה, הוא תיכף יאבד אותה. היות שעזרת ה' הוא, כמו שכתוב בזה"ק, שאומר על מה שארז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל, במה. והשיב, בנשמתא קדישא. וכשישיג זה ואין לו צורך גדול, אין יכולת בידו להחשיב את השפע העליון. ויאבד את זה, והקליפות יקחו ממנו. כי לא יבין את החשיבות של הקדושה, שצריכים לשומרו מן החיצוניים, היינו מאלו שהם מחוץ לקדושה.
אולם כאן מתעוררת שאלה, מתי האדם יכול להרגיש את הרע, כלומר שהרצון לקבל נקרא רע. כי בזמן הירידה, שהאדם נפל לתוך עולם הגשמי, אז בכלל לא חושב על עבודה, כי ראשו ורובו שקוע רק בתאוות עוה"ז. ובמצב זה הוא עבד לאדון המקבל, ואוהב אותו בלב ונפש. ואיך הוא יכול להרגיש שהמקבל נקרא רע. כי אם היה מרגיש שהמקבל נקרא רע, לא היה עובד אותו בלב ונפש. אם כן, מתי הזמן של רע. כלומר, מתי הזמן שהאדם מרגיש, שהמקבל לעצמו נקרא רע.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, עיקר החטא אצל בעלי עבודה, שרוצים ללכת בדרך האמת, הוא דוקא בזמן העליה. שזהו הזמן, שאדם יכול לעשות חשבונות בנוגע לעבודת ה'. משא"כ בזמן הירידה, אין ממי לדבר. כי אז הוא לא אדם, רק בהמה, היות שאין לו אז דאגות אחרות אלא מתאות בהמיות. לכן בזמן העליה, אם אין האדם רואה, שהעבודה שלו יהיה על סדר הנכון, זורקים אותו החוצה, ונופל לשאול תחתיות, מחמת שהוא לא היה נוהג בזמן העליה כמו שצריך להיות, ולא שם לב לזה.
אי לזאת, האדם, בזמן העליה, הוא צריך לעשות חשבון, ממה שהפסיד בזמן הירידה. ומה עליו להשיג ולעלות במעלות הקדושה. ומדוע הוא לא עולה עכשיו למצב של יותר שלימות, מכפי שהוא נמצא עכשיו. וגם צריך לראות, אולי באמת הוא עכשיו ברום המעלות, ואין שום מדרגה יותר גבוה מהמצב, שהוא נמצא בו עתה. וגם לעשות חשבון, כמה יקר וערך חשיבות הוא מרגיש, בזה שהוא מרגיש, שהוא נמצא בזמן עליה. ומה עליו לעשות הלאה. האם כבר זכה לרזי תורה, ואם בכלל הוא מקוה לזכות לזה, וכדומה. הכל הוא יכול לחשוב רק בזמן העליה.
נמצא לפי זה, שרק בזמן עליה, אז כשעושה חשבון, מה שעליו להרויח ומה הוא מפסיד, ע"י שהוא משועבד להרצון לקבל, הוא לא יכול להרויח והוא רק מפסיד, החשבון הזה כשהוא עושה, הוא יכול להרגיש, איך שהיצר שלו עושה לו רעות. ומכל עליה ועליה הוא צריך לעשות חשבון, מה שהפסיד מן הירידה. וע"י זה הוא רואה, שהיצר עושה לו הרבה רעות. ובכדי שיקבע בלבו צורך לעזרת ה', זה בא לו ע"י הרבה רעות, שהוא סובל ממנו, כנ"ל בדברי הזה"ק, שדרשו על הכתוב רבות רעות צדיק, שהצדיק סובל הרבה רעות מהיצר. ולפי שהסברנו, יש לפרש את הכתוב "רבות רעות צדיק". כלומר, לאחר שהצדיק סבל הרבה רעות, כי צדיק נקרא על שם העתיד. היינו, מי שרוצה להיות צדיק. זאת אומרת, שרוצה לעבוד לשם שמים, הוא סובל הרבה רעות, עד שיתאסף הרבה רעות. וזה שכתוב ומכולם, היינו שיש לו כבר הרבה רעות, אז יצילנו ה'. מסיבה, שאז יש לו צורך אמיתי שהקב"ה יעזור לו. וכבר ידע איך להחשיב את ישועת ה'. שזהו מטעם, שאין אור בלי כלי, כנ"ל.
ועתה נבאר השאלה, ששאלנו מה שכתוב לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום. משמע, שדוקא לישראל השלום הוא דבר. משא"כ לאומות העולם אין השלום טוב בשבילם. היתכן, למי אינו טוב השלום. כלומר, שמכאן משמע, שבשביל הרשעים יותר טוב מחלוקת משלום. איך אפשר להיות דבר זה.
ולפי שהסברנו לעיל, שענין רשעים הכוונה על הרע שבגופו של אדם, הרשעים האלו צריכים לקבל תיקון. כמו שלמדנו, שהרצון לקבל צריך לקבל תיקון, שישמש להקדושה. שזה ענין ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך בשתי יצריך. ואיך היצר הרע יכול לקבל תיקון הזה. וזה יכול להיות דוקא ע"י המחלוקת עם היצה"ט, כנ"ל, שהיצר טוב צריך להרגיז אותו, היינו שיעשה עמו מלחמה. וע"י המלחמות האלו מתגלה הרע שבו. כלומר, הוא מרגיש את הרעות, מה שהיצר הרע גורם לו. ואז האדם קובע, שהמקבל לעצמו נקרא יצר רע. ואם המקבל לעצמו לא עושה לו רעות, אז הוא להיפך, האדם עובד הכל בשבילו בלב ונפש, וכל דאגותיו ומחשבותיו הם אך ורק לטובת המקבל. וממילא, כל פעם שהמקבל הזה, העושה הרבה דברים שהם נגד דקדושה, נקרא המקבל לעצמו בשם רבים, היינו רשעים. ולהרשעים האלו, לא טוב להם השלום, כי אם מחלוקת כנ"ל, שע"י המחלוקת הם יקבלו תיקון. כמו שכתוב (ישעיה נ"ז) אין שלום אמר אלקי לרשעים.
ובהאמור יש לפרש את ענין, שזדונות נעשו לו כזכיות, איך יש לומר לפי ההגיון דבר זה. כלומר, שאם היצר רע גורם לו כל פעם ירידות, שמוכרח כל פעם לרדת שוב לשאול תחתיות, ששם הוא נעשה נפרד לגמרי מקדושה, שדברים ומעשים כאלו יהיו פעם זכויות. ובהנ"ל, שע"י רבות רעות שהצדיק סובל מהרשע, זאת אומרת, מזה שהיצר עושה לו כל פעם רעות, ומזה הוא מקבל צורך, שהקב"ה יעזור לו, אחרת הוא אבוד מכל וכל. ומכולם, היינו שמתקבץ הרבה רעות, עד שהאדם נותן תפלה מעומק הלב, ואז הקב"ה עוזרו. כמ"ש (תהילים פ"ה) אשמעה, מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה.
ולפי זה יוצא, מי היה הגורם שהאל ה' וכו', ידבר שלום אל עמו וכו', ואל ישובו לכסלה. כלומר, שלא יחטא עוד. זה היה דוקא אלו הרעות והצרות, מה שהרשעים שבו שגורמו לו לזדונות, וכבר הגיע לתכלית השפלות, שאפשר להיות בעולם, כנ"ל רבות רעות צדיק. כמו שכתוב בזה"ק, ע"י זה שהצדיק סובל רבות רעות וכו'. כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר רע. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם. והיינו כנ"ל, כי זה שסובל רעות, הוא בא לידי הכרה, שהיצר, היינו המקבל לעצמו, הוא רע. נמצא, שהסבל, שהוא מקבל מן היצר, הוא מרחיק אותו, שלא ירצה לעבוד בשבילו. ואז יש לו צורך לצעוק לה', שיעזור לצאת משליטתו. נמצא, מדוע חפץ ה' דוקא באדם ההוא. הוא מסיבת, שאדם ההוא יש לו צורך וכלי, שה' יעזור לו, כנ"ל, אין אור בלי כלי. נמצא, שדוקא הזדונות, שהיצר הרע השפיעו לאדם ההוא, הם גרמו שיהיה לו כלי. והקב"ה ישפיע לו את בחינת השלום לכלי זה. וזה נקרא, שזדונות נעשו לו לזכיות. היות שכל מה שזכה לשמוע שלום מה', היה מכוח הזדונות האלו. לכן הם נעשו לזכיות.
ועתה נוכל להבין את מה ששאלנו, במ"ש רז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום. ושאלנו, מהו הברכה, ומהו השלום. יש להבין לפי הכלל אין אור בלי כלי. היינו, אין לשום דבר מציאות, שיתקיים בלי צורך להדבר. אם אין צורך, מוכרח הדבר להתבטל. לכן ארז"ל הכלי, שיחזיק את הברכה, אין כלי אחרת, אלא השלום. אחרת הברכה מוכרח להסתלק. כלומר, הברכה הוא האור, והשלום הוא הכלי. כמו שכתוב כלי מחזיק ברכה לישראל.
אולם יש להבין, מהו הסגולה שיש בשלום, שדוקא על השלום יכולה להתקיים הברכה, אחרת מוכרח להסתלק. ידוע, האור נקרא ברכה. כי בזמן שהאדם זוכה לאורו יתברך, כבר לא חסר לו כלום, אלא הוא נמצא בתכלית השלימות. כי אי אפשר לומר, שהאדם הזה הוא שלם, אם חסר לו משהו. וזהו כמו שכתוב "וה' ברך את אברהם בכל". מהו בכל. צריכים לומר בכל, היינו שלא חסר לו שום דבר, אחרת לא נקרא ברכה, אם יש איזה חסרון. והאור הזה, שישאר באדם ולא יסתלק ממנו, הוא צריך לכלי, שיוכל להתקיים בו, ולא יתקלקל. אחרת, אם רואים, למשל, אם המשקה ישאר בכלי, זה מוכרח להתקלקל, מוציאים את המשקה מהכלי. והנמשל הוא, כי ברוחניות, היות האור הוא המשפיע, ובכדי שהשפע יתקיים בהכלי, גם הכלי צריכה להיות כוונתה להשפיע, אחרת האור יתקלקל. פירוש הדבר הוא, היות שהחיצונים, היינו הקליפות, רוצים להנות מהאור, וזה נקרא, שהיין מתקלקל, כלומר יין הזה כבר אינו ראוי לשתיית אדם, מבחינת אתם קרויין אדם ולא אומות העולם, ומשום זה מטרם שהכלי מקלקל את היין, מוציאים את היין. כמו כן מטרם שהכלי יפגום בהשפע, מוציאים את השפע והאור נסתלק.
כמ"ש רז"ל (זהר א-קכא) אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג'). ועל זה מקשים העולם, אם כן, מדוע יוצא רוח החכמה מהאדם. שלא יצא, וממילא האדם לא יחטא. ואאמו"ר זצ"ל תירץ. ידוע, שעין רואה והלב חומד. שפירושו, בזמן שהאדם רואה איזה דבר, הראיה הזו גורמת לו, שיבוא אח"כ לידי חמדה. ועל הראיה אין האדם יכול לעשות שום דבר, כי זה לא בידו. וראיה לאו דוקא בראיית עין באים לידי חמדה, אלא אפילו בראיית השכל. היינו, שבאה לו איזה מחשבה, המחשבה הזו מביאו לידי חמדה.
אי לזאת, אם האדם אינו רוצה לבוא לידי חמדה, שהחמדה כבר הוא חטא, העצה לזה הוא לעשות תשובה על הראיה. אז הוא לא יבוא לידי חמדה. אחרת הוא מוכרח לבוא לידי חמדה, והחמדה הוא כבר חטא. לכן נעשה תיקון. בכדי שהאדם לא יפגום בקדושה, תיכף אחרי הראיה, אם לא עושה תשובה, אור החכמה מסתלק ממנו, ונכנס במקומו רוח שטות, וממילא הפגם לא כל כך גדול. וזה תירוץ, מדוע רוח חכמה מסתלק ממנו, שחז"ל הודיעו לנו, איזה תיקון נעשה מלמעלה עבור האדם, שרוח החכמה מסתלק ממנו.
ולעניננו נבין עכשיו, מדוע צריכים כלי, שיכול להחזיק את הברכה, שנותנו לו מלמעלה, ושלא יצטרכו ליטול ממנו חזרה. הוא כנ"ל, שרוח החכמה שלוקחים ממנו, הוא בכדי שלא יפגום בהקדושה. כמו כן, אם האדם זכה לברכה מן השמים, שקבל שפע מלמעלה, ואם האדם לא יהיה בסדר, כלומר הכלי שהשפע מלובש בה, איננו בסדר, כנ"ל שיכול לקלקל השפע, כדוגמת היין, אז יש תיקון מלמעלה, שלוקחים הברכה בחזרה. על זה בא ר' שמעון בן חלפתא ואומר לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום.
והוא נותן לנו עצה, איך שהברכה יתקיים ולא יפסק, הוא השלום. אבל מהו שלום. צריכים לפרש, כנ"ל בסוד הכתוב "אשמעה, מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו וכו', ואל ישובו לכסלה".
כי הסברנו לעיל, שצריך להיות מחלוקת בהאדם, כמו שכתוב לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. וכמו שפירש רש"י שיעשה עמו מלחמה. ודוקא ע"י המלחמה יתגלה הרע שיש בו. וכל פעם שמתגלה רע, נקרא שמתגלה רשע. וע"י הרבה גילויים מתגלים שיש באדם הרבה רשעים, כנ"ל בדברי הזה"ק רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. והרשעים האלו, שמתגלים באדם, הם נותנים הצורך, הנקרא כלי לעזרת ה'. כמו שכתוב הבא לטהר מסייעין אותו. ובמה, אומר הזה"ק, בנשמתא קדישא. היינו, שהוא זוכה לאור עליון, המכונה נשמה. וזה מחזירו למוטב.
ועכשיו נבין מהו השלום, שכתוב "כי ידבר שלום, ואל ישובו לכסלה". זה שהקב"ה עוזר לו, במה שנותן לו נשמה, בתור סיוע לנצח את הרע, זה נקרא שלום. היינו, שהרע נכנע תחת הטוב, ומשמש עכשיו להקדושה, כנ"ל ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך בשתי יצריך. כלומר, שגם היצה"ר נעשה אוהב ה'. זאת אומרת, שעכשיו הוא מסוגל לעבוד בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא. השלום הזה, שנעשה באדם, שכבר לא ישיב לכסלה. הכלי הזו כבר שומרת להאור, שלא יתפסק. כי מה שאמרנו, שהכלי יכול לפגום בהשפע, זה יכול להיות, באם נתעורר בהכלי הרצון לקבל לעצמו, אז השפע יכולה להמשך להקליפות. לכן מוכרחת השפע להסתלק. משא"כ כשהקב"ה אומר לו שלום, שלא ישיב לכסלה, זה הכלי המחזיק את הברכה.
ובזה נבין מה ששאלנו, אם הקב"ה אומר שלום לרחוק, בטח שאומר שלום להקרוב. אם כן מה משמיענו בזה שאומר לקרוב. ובהנ"ל יהיה הפירוש, מתי אומר ה' שלום. בזמן שיש בחינת רחוק. כלומר, שכבר מגולה הרע ע"י המחלוקת, וניכר, שהמקבל לעצמו הוא המרחק אותו מה', שזה נקרא רחוק. ובטח שיכול ענין הנ"ל דוקא אם יש מי שרוצה להיות מקורב לה', שהוא עושה עמו מלחמה. והוא נקרא קרוב. ודוקא ע"י שניהם, כלומר בזמן שיש לעשות שלום להרחוק ולקרוב ביחד, אז אומר הקב"ה שלום. וזה שכתוב שלום שלום לרחוק ולקרוב.