תוכן

ועל זה הענין אמרו ז"ל (ברכות יז.): "לא כעוה"ז העוה"ב, העוה"ב אין בו לא אכילה" וכו'. כי באמת כל הדברים שיש בעוה"ז יש בעוה"ב, כי מן המאורות עצמם נמשכים הדברים; ואותם המאורות שגורמים האכילה והשתיה בזה העולם, גורמים פעולות ג"כ שם - שהם מקבילים לאכילה ולשתיה שבעוה"ז209. אלא שכל כך רחוקה היא ההנהגה המתנהגת שם מההנהגה המתנהגת כאן, שהפעולות הם אחרות, משונות לגמרי מאלה, כי הכל ברוחניות, רחוק מן הגשמיות לגמרי210. מה שאין כן שכר העוה"ב211 ושכר חידוש העולם212, שהם ממין אחד, אלא שזו גדולה מזו ויותר שלימה מזו, והעונג שם הוא (ברכות שם): "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" כי הם יושבים (בשמים) [בשרשם] במלכות213, שהיא סוד הגן־עדן.

ואומר לך מה רומז ענין הישיבה, כי האדם בעוה"ז הוא כמו שלוח בדרך אחד - שהוא צריך להשתדל תמיד בענין אחד שבעבורו שולח, והוא באמת התיקון הנמסר לאדם כל ימי חייו בעוה"ז. אחר כך בזמן צאתו מן העולם הוא נח מן התיקון הזה, והוא מתיישב בשרשו לאכול שכר טרחו, וסוד הענין הוא "ינוחו על משכבותם"214. וכן אמרו גם כן (תענית יא.): "בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפטרים215 לפניו, ואומרים לו כך וכך עשית ... והוא אומר - הן, 

ואומרים לו חתום, והוא חותם". וסוד הענין216, כי מעשי בני האדם - הספירה שהם מגיעים אליה בראשונה ובדרך עיקר היא מלכות, ומפני כך נקראת "ספר"217, והוא סוד: "וכל מעשיך בספר נכתבים". ולפי הנכתב באותו הספר - כך הוא נידון, כי על פי תיקוניו או קלקוליו דנים אותו ודאי. והנה כל זמן היותו חי, הוא זמן שמעשיו מתקנים או מקלקלים למעלה, ולכן הספר הזה פתוח, וכותבים בו המעשים הנעשים בזמניהם. אך במותו, נשלם כחו זה, ואין בידו לא לתקן ולא לקלקל, כי הוא חפשי מן המצוות. ולכן בשעת מותו הוא עושה החתימה בספר הזה, כי אז מתקיימים מעשיו כאשר הם, שאי אפשר להם להשתנות עוד. ומי שזוכה להגיע להדבק אל שרשו, נקרא שהוא מתקשר בשרשו - והוא במלכות כנ"ל, כי היא לזאת הוכנה - להיות למקום עונג אל הנשמות הזוכות לזה218. והמצוות שעשו - הם הצנורות המגיעים אליהם ההארה, כי לפיהם תהיה ההארה ודאי. ואלה הם העטרות שבראשיהם219, שלפי העטרות כך היא ההנאה שנהנים מזיו השכינה.

209. עי' בספר דעת תבונות עמ' קיג, קיד.

210. לכן נאמר על עוה"ב; "איו בו אכילה ושתייה", אם כי שגם יש ענינים המקבילים לאכילה ושתיה, אלא שהם נבדלים לגמרי מן הגשמיות.

211. עולם הנשמות, כאשר הנשמה בלי גוף.

212. - אחרי האלף השביעי, עי׳ בסנהדרין (צז:): "ואין הקב"ה מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה". אז יהיה הגוף מזוכך ומסוגל להנות יחד עם הנשמה משכר רוחני מושלם. ועי׳ בספר דעת תבונות סימן צב.

213. לעת"ל תהיה הנשמה דביקה בשרשה בלי מפריע. שרשה - היא השכינה, שעל ידה החיבור של התחתונים עם הבורא, כנא׳ "ושכנתי בתוכם". השכינה היא בבחינת מלכות  -השראת מלכותו יתב׳ בתחתונים. (עי׳ בספר דעת תבונות עמ׳ קעו בעיונים מס׳ 52).

214. היי׳ ענין הישיבה הוא - שביתה מהתיקון. כאשר נגמרה מלאכת התיקון  -עוברת הנשמה למצב של הנאה מהתיקונים שפעלה.

215. עיי"ש גירסא אחרת: נפרטין.                                       

216. - של החתימה.

217. מלכות היא הספירה האחרונה של עשר הספירות, והיא השרש של הנבראים המקבלים השפעה מן תשע הספירות. מעשי התחתונים, שעיקר מטרתם היא קבלת עול מלכות שמים, עושים את רישומם בספירת מלכות, היינו נמדדים עד כמה שיש בהם תוכן של "לתקן עולם במלכות ש־די", לכן היא הספר שבו נרשמים המעשים, וזו גם אמת-המידה של קבלת השכר. לכן על ידי ספירת המלכות מקבלים את שכרם, כמבואר בסוף הקטע הקודם, ולהלן.

218. כמבואר כקטע הקודם. הצדיקים יצרו, ע"י המלכת הקב"ה עליהם ועל הבריאה, את קשר הבורא עם הנבראים, שהיא השראת השכינה. וזה גופא שכרם  -"נהנים מזיו השכינה", נהנים מקרבת אלקים אשר הם יצרו.

219. העטרות, שהם כלי הקיבול (הצינורות) שעל ידם משיגה הנשמה מזיו השכינה, הם נוצרו ע"י המצוות.