תוכן

תש"ט
רבי חייא פתח: אני ישנה ולבי ער – "אני ישנה" בגלותא דמצרים. "ולבי ער", "לבי" מלשון ל"ב נתיבות חכמה, שהם אורות דקיקין טיפין שעדיין לא מאירים מפאת חסרון חסדים, אולם מוכנים ומזומנים אחרי תיקונים. והענין הוא – כי ישנם שני מצבים בנוקבא: א) מצב של שני מאורות הגדולים, שאז הנוקבא בשוה עם הז"א מקבלת מהבינה, ומקבלת שם ג"ר דרוח בשלמות, ואז שני מאורות הגדולים. ב) אבל אז יש קטרוג, שאיננה יכולה להשפיע לבניה. ואז היא ממעטת את עצמה לנקודה תחת היסוד, ומתחיל הבנין שלה מחדש, שזה נקרא חמץ, מוחין דחמץ. ובשעת יציאת מצרים היתה "אני ישנה" – במצב של הסתלקות המוחין לפני מיעוט הירח. ואז אחרי התיקונים הידועים התחילה הגאולה.
בזמן השעבוד היתה במצב הא' של שני מאורות הגדולים, שהיא בהוד והוא בנצח. והיא בשלימות כליה – ג"ר דהארת כלים, ושוה בקומתה אליו. אבל אז אינה יכולה להשפיע לבניה. וזה נקרא גלות, עוני. ואז יש קטרוג, ואומר לה הקב"ה: "לכי ומעטי את עצמך". ואז יש הסתלקות המוחין, ומתחילה להבנות מנקודה שתחת היסוד, לפרצוף שלם, ויכולה להשפיע לתחתונים לבניה – לנשמות הצדיקים, ולגאולה. אבל אז אין לה מגרמה ולא מידי, אלא מה שנותן לה בעלה. וזה נקרא מוחין דחמץ. אבל מוחין דמצה הם אב"א, בחי' שני מאורות הגדולים, ששם אין דינים, ושם היא בשלמות למעלה מחזה, ושם אין שום אחיזה אל הקליפות.
"קול דודי דופק" – דא קב"ה דאמר: "ואזכור את בריתי". פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואני אפתח תרעין עילאין. כאן מבאר הזהר ענין פתח ופסח. כי הז"א הוא כידוע בחסדים מכוסים מאמא, והם אוירא דכיא. אולם מטרם שהנוקבא משפיעה לו חכמה הוא אויר סתם, ו"ק. וזהו אומרו: "פתחי לי כחדודא דמחטא" – אם אחר תמעטי את עצמך לנקודה תחת היסוד, ואז יהיה מסך. ואע"ג שאז תשארי רק "כחדודא דמחטא", אבל על המסך הזה אני אמשיך חסדים, "ואפתח לך תרעין עילאין". אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר, מפני שבי אין השגה, כי אני מצד עצמי בחסדים מכוסים, ואין לי צורך בחכמה הזאת שלך. לי יש צורך בחכמה דימין, שבחכמה זו אין לתחתונים שום השגה. ולפיכך: דלא ישכחון לי. בגין כך "פתחי לי אחותי", דהא פתחא לאעלא לי, בך הוא. היינו כמו שאמרנו, שהז"א הוא בחסדים מכוסים, [כמו] הבינה שהחסדים שלה הם ג"ר ממש, מבחי' מחזה ולמעלה, שהם צריכים חכמה דימין. שלהארת חכמה היינו חכמה דשמאל, אין להם לגמרי צורך. כי הג"ר שלהם היינו החסדים שלהם, הם אוירא דכיא, שלתחתונים אין שום השגה בהם. ולפיכך הוא אומר לה "פתחי לי אחותי", דהא כל השגתם של בניך, בי, הוא רק על ידך, הארת החכמה, ולא ג"ר ממש, [דיוצא] ע"י המסך דחיריק שממעט בחי' אוירא דכיא, שבו אין להם השגה.
כמו דוד מלכא, אע"ג שמדריגתו היתה כל כך גבוהה, מבחי' ג"ר, ובכל זאת מבחינתו הפרטית לא יוכל לעלות למלך – לז"א, אלא ע"י המלכות. לכן גם הוא בחינתו הפרטית זקוק לפתחי לי – למסך דחיריק, לקטנות, דהא אנא סגור. אבל ע"י התקון הזה של פתחי לי שערי צדק, [שגורם] ההמעטה וקטנות, יוכלו אחר כך: אבא בם אודה יק. "אבא" לשלמות לג"ר, לגדלות המוחין, לבחי' אודה י"ק, ואין שבח והודאה אלא בעת שלמות וגדלות. לבחי' זה השער לה', לאשכחא ליה ולהתדבקא ביה. ועל דא "פתחי לי אחותי רעיתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה", בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. מפני שהוא עמך, הפתחא שלך, שהוא החדודא דמחטא, הקטנות, המעוט, הטיפין טיפין. אי אפשר להגיע "לשלם דעלמין" – ג"ר, כי מצד עצמם אינם ראויים למוחין האלו. רק ע"י המעוט שלך, הם יכולים אחר כך בדרך המדרגה, לקבל המוחין דגדלות ולזכות לשלמות לשלם דעלמין, לג"ר. כי אז החצי ת"ת נהי"ם שלך, יפלו מקודם אל גו"ע שלהם, ואח"כ בזמן הגדלות יעלו ממך, ויזכו לאותם המוחין. כי תחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.