מב) אמר השכל: אמת הוא, שהמאורות הם הם המשפיעים בכל אלה הזמנים, אבל שינוי המקבלים - הוא מה שיעשה שינוי ההשפעה. כי בהיות הנשמה והגוף יחד טרם הפרדם, הנה יש מן החסרון בחיבור הזה, שבעבורו הם צריכים להיפרד, והוא חשכת הגוף שאינו משיג אלא דברים הגשמיים204. ובהשתוות המשפיע אל תכונת המקבל205 הנה אף שהמשפיע נפתח, לא ישפיע אלא ההשפעה המשתוה אל המדרגה שבה הם מקבלים, ויהיה ההשפעה לפי תכונת האדם בגשמיותו זה.
מג) אמרה הנשמה: אם כן - בזה הזמן לא יהיה שום תענוג לנשמה מצד עצמה?
מד) אמר השכל: גם לנשמה יוכל להגיע הארה מן הפתיחה הזאת, כי גם כי איננה כמו בהיותה חוץ מן הגוף, או כמו שתהיה בתוך הגוף בזמן התחייה, אך גם לה יש מציאות ופעולה בעוה"ז, ועל כן לפי המדרגה והמצב שהיא בו - כך תוכל לקבל.
והנה בהיותה יוצאת חוץ מן הגוף והולכת אל הגן־עדן, הנה שם תתדבק בשרשה דביקות גדולה. ואותן המאורות שהשפיעו עליה בהיותה בתוך הגוף מתחלה, [ש]אינה הטובה המשתוה אל מצבה206 , שם יתנו לה טובה אחרת המשתווה אל היותה חוץ מן המאסר ההוא207. ועם כל זה, אפילו ההארה והטובה הזאת לא תהיה תכלית ההארה, כי אינה נקראת מוכנת בשלימות הכנתה, עד היות הגוף עמה מוכן גם כן. כי הבריאה בעבור אדם שלם בגוף ונשמה נבראת, ולא בעבור נשמה לבדה, או גוף לבדו. אבל ודאי שתתקרב יותר הטובה ההיא אל התכלית, ממה שתתקרב לה ההארה הראשונה, אשר השתותה לבחינת העוה"ז, שהיא רחוקה מאד מבחינה הרוחנית208.
204. לכן מעכב הגוף בעד הנשמה מלקבל את ההשפעה הרוחנית בשלימות.
205. המשפיע משפיע רק כפי אפשרות הקליטה של המקבל. לכן כאשר הגוף שולט בעוה"ז - תשתלשל מהמאורות השפעה גשמית.
206. ההשפעה הרוחנית שקבלה הנשמה מהמאורות, כאשר היתה יחד עם הגוף בעוה"ז, אינה ההשפעה הראויה לה - המשתווה אל מצבה האמיתי.
207. בעולם הנשמות ישפיעו אותם המאורות על הנשמה השפעה הראויה לה, כי כבר אין הגוף מגביל את הנשמה.
208. סיכום התירוץ: השפעת המשפיע משתווה אל המקבל, ועל כן בעוה"ז היא משתווה אל הגוף, והשפע הוא חומרי; אולם יחד עם זה הוא משפיע אל הנשמה השפעה רוחנית באותה מידה שיכולה לקבל, על אף השפעת הגוף על הנשמה, שמחשיך אותה. אולם ההשפעה השלימה יועדה לגוף ולנשמה יחד, במצב שלימותם אחרי התחייה.