תוכן

"שאו ידיכם קדש, וברכו את הוי"ה". פירוש: דאמרו חז"ל (הזה"ק בלק קצ"ז, ותחילת יתרו, וכן עיין בזהר נח מאמר "ארימת ידי בצלותין"): דאסור לארמיה ידיו בלי צלותא ובעותא. (אסור להרים את ידיו בלי תפילה ובקשה) דאיתא: "שמעו אלי אבירי לב, הרחוקים מצדקה", ואמרו שכל העולם ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע, ופירשו בספרים: שהצדיקים האלו רשות להם לישא ידיהם למעלה, כי לא נמנע מהם כל חפצם, ועכ"ז מתנהגים בקדושה רבה, ומסתירים פניהם באמונה גדולה וחזקה בכבוד מלכם אליהם, ולזה צריך גבורה גדולה, וזה ענין והם ניזונין בגבורה.
וזה היה חטא דור המדבר שנאמר עליהם (תהילים צ"ה ט'–י'): "בחנוני גם ראו פעלי, ואומר: עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי", פירוש: דומה כמו שאמרו רואים במלך ונושכים בפתח, כי "הקריבהו נא לפחתיך הירצך או ישא פניך", והגם שבמקום גדלותו אתה מוצא ענותנותו, ומראה ומתראה אליך, ו"יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו", מכל מקום עזות וחוצפה ורמות רוחא הוא לעבד למיעל ולמיתי קמי מלכא למגנא, דהיינו למלאות בטנו כי יחסר, והמשתמש בתגא דמלכא ראוי הוא שלא בא לעולם, כי הוא שוטה רשע וגס רוח.
אבל אם לא יֵראו פני יקרך, לכל אשר לא ישמע גבורתך, איך יכיר אלהותך. ואיך תבא בלבו אמיתותך? וכי יוכל לכוין רעיוניו לעבודתך? לכן נחוצה נשיאת ידים, אבל בקדושה גדולה נאמנה לאלקיו, דהיינו בצלותא ובעותא, פירוש: שהוא לא יעשה בעצמו שום מעשה (והגם שאפשר ומצא את כוחו גדול לעשות מעשה), אך יתפלל שתבוא בלבו אמיתיות מציאות הקדושה בלבבו, והשי"ת ברוב רחמיו וחסדיו יפנה אליו בפנים של רחמים. וזה סוד דרכו של איש לחזר אחרי אשה, והבן.