תוכן

כתיב: "ונשבר הכד על המבוע" (קהלת י"ב), פירוש: כשהכד נתמלא מהמבוע, אז מתגלה התפארות בשורש ובכל העולמות, ולא יוכל הענף למלט עצמו מבלי לקבל מתוקף המאור הזה, אבל צריך זהירות גדולה לקבלו בסוד השורש, דהיינו "יתפאר בי כי חפץ בי". אבל אם ירום לבבו מאחיו מחמת אותו המאור, אז תיכף נשבר הכד, כי איגלי בהתתיה, כי חבר אין צריך התראה, וכבר ידע ש"מלכותו בכל משלה", וסער על ראש רשעים מתחולל. ואם כן אין הסברה הפשוטה נותנת, באשר שמיהר תאנו והתבכר (ומסתמא גם זאת מצפוני המלחמה), על כן יאמר שחמודה וחשובה משאר תאנות (כי זה מחוקי דוד המלך – שחלק כחלק יאכלו, היושבים על הכלים עם הנוצחין במלחמה), אלא ע"כ ימאוס החוטאים גם כן, ואם כן נמאס בעצמו שהוא גם כן חוטא, וכיון שהוא חוטא באפס מה, תיכף נטרד מהיכלא דמלכא, וז"ס ונשבר הכד על המבוע ממש, כנ"ל.
וזה סוד גדול מאד, כי ברגע השלמה של פרט, הוא מושב ונקשר בכלל ישראל, וניטל ממנו הבחירה להרגיש את פרטיותו באפס מה, ואם יתחיל להרגיש בחי' פרטיותו, תיכף הוא חוזר לסורו, והבן מאד, כי ממש אותו שיעור שמרגיש פרטיות שלו (יהיה מאיזה מין שיהיה), באותו השיעור מתרחק משורשו מדה במדה ממש, וז"ס "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד".
וזה ענין שבעשיה קליפה קודמת לפרי, כי בשמאל נעשתה מציאות לקליפה, והימין מיישר אותה שתהיה סובבת לפרי לגדלו ולשומרו, אבל בהשלמתה להכינה היא בסוד יצירה, דהיינו שהקליפה עתה אינה ענין לסבב הפרי, כמו האגוז, כי כבר נשלם הפרי ואוכלין אותו, וזורקין הקליפה. אלא מכל מקום יש מציאות עדיין לקליפה, וכיון שאין בה דבר טוב בושית ונכנעת, וטומנת עצמה בתוך הפרי, כמו התמרים והבן.