תוכן

(מיוסד על "אדיר במרום")
יש רשר"ד בעולם הגשמי ויש רשר"ד בעולם רוחני, והמה שמונה נסיכי אדם מתקבצים ועומדים על תפקידם בזמן אחד באדם אחד בשתי עולמותיו.
והאמת שברשר"ד הגשמיים לא יופעלו כלום בכח עצמם, כי משמעתם לרשר"ד הרוחניים, אבל עם כל זה שרים לעצמם נחשבו תחת.. נמצא להם עולם לעצמם, דהיינו עולם ומלואו המסודר תחת העיני בשר.
וכן לרשר"ד הרוחניים עולם מיוחד לעצמם מסודר היטב תחת עיני שכל, בזה הערך כמו שמסודר עולם הגשמי בחוקות העין הגשמית.
ולא יתכן כלל לגדרם כשתי מקומות, דהיינו מקום נבדל לגשמי ומקום נבדל לעולם רוחני, כי כמו שהגשמי לא יוכל לנתח ולעשות חלקים ברוחניות, כמו כן לא יעשה הרוחני נתחים וחלקים והפסק בגשמיים, וקירות בית רוחני לא יפעלו כלל על המקום שלא לעבור שם להציג כותלים ועמודים גשמיים. על כן נדע בטוב שהרוחני נותן מקום בתוך עצמיותו לגשמי, אבל לא נדע איה המקום הזה, אם ראשו או באמצעו או בסופו, גם לא עליו ולא תחתיו ולא מחוץ לו.
אולם אם נקראהו עולם על כרחך יש בו בחי' גדר וקצוות, אבל ערך רוחני לאותו הגדר ואותם הקצוות, דהיינו למשל כי חומר גשמי שתרצה להפסיקהו או להקטין מדתו תניף עליו הברזל, אבל חומר הרוחני שתרצה להפסיקהו או להקטינהו תניף עליו הבטלה, כי הבטלה תמעיט הרוחני כמו המכתשת את הגשמי, ומלבד זה נמצאים שמה הפוכים: נקלה וכבד, אמת ושקר, שהמה פועלים קצוות... לפי השתמשות עמהם.
ומזה תבין גם כן שהרוחניות – מה שאינו תופס מקום, אינו תופס זמן, ובמקום שמחשב שם נמצא.
וזה ענין אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, פירוש: שאין שום דבר מיוחס לגשמיים, כי המה כגרזן ביד החוצב, ואפילו השוטה ... אלא שכלו הוא מלך שוטה.
ולא עוד אלא גבוה מעל גבוה וגבוה שומר עליו, דהיינו שנראה שבחי' דיבור רוחני הוא מטהו לעשות המעשה. ובאמת הריח מגלה הדיבור, והשמיעה לריח, והראיה לשמיעה. דהיינו שתחת עין הרוחני מסודר כל בחי' הנמצאות מעולם הרוחני (בחי' קיבוץ הידיעות), ואדרין שבאוזן לוקטין כל ידיעה לשעתה, ונשפט שמה שמהם יוצא ריח טוב או ריח רע, ואותו הריח מוליד בחי' הדיבור, דהיינו פקיד המצוה לגוף הגשמי לעשות המעשה (וידוע שמעולם לא עבר על ציוויו כי נכנע אליו מאד והבן).
ועל כן לא תאמר שמעשה רע נולד מדיבור רע לבדו, אלא אותו השורש מתחיל עוד מעולם הראיה, ששם היתה טמונה בזוית בחי' רעה ומזקת, ולא יצאה, ומשתלשלת בשעתה המסוגלת לזאת. ומעתה תדע שעיקר התיקון בעולם הראיה.
גבולי הזמן הוא הנצחיות, גבולי הגשמיים – ריקות, גבולי השכליים – סכלות, גבול האור – חושך, גבול הטוב – רע, גבול החי – מיתה.
ייחוס ג"ר לזו"נ בסוד תוספות, דהיינו היותם נותנים להם התפעלות חדשה, שבהמשך ההתפעלות הזה אל הו"ק, הנה ימצא בהם עצמם מבחי' כח"ב, שהיא זה ההתפעלות וחידוש שמקבלים, ואז ימצא בז"א יוד ספירות, וכשיחסר זה ההתפעלות יהיה בן ו"ק לבד, והבן.
אין שום פעולה והארה בעולם בלי גבול, וצריך לידע שאין ענין גבול הזה בחי' העדר, אלא הוא גם כן בחי' מציאות ממשית, דהיינו מין פעולה מגבלת, בסוד "ישת חשך סתרו", שזו הפעולה מתלוה אל פעולת ההארה. ומזה תבין שכל הבריות היא בחי' פעולה מגבלת, כמו מדה, שכל בחי' מציאות הגבול שבה, וערך הבריות אחד על חבירו, לפי רוחב מדת הקבלה או לפי קטנה, שזה יגרום הרחקתו משורשו או התקרבותו, ומי שקרוב יותר להשורש יכיל בעצמותו יותר ההארה וכו' והבן.
מכאן אתה למד שאין בעולם אלא משכיל ומושכל, ולבחינות אין גבול, כי א"ס הוא המאיר כפי בחינתו, אבל נברא בחי' גבול שזה הוא בחי' המקבל בעצמו, והבן מאד.
ז"א פעמים בעל עשר ספירות ופעמים בו"ק. פירוש: שאינו רוצה לפעול בכל הארותיו אלא במקצת הארה שבו, דהיינו שאינו רוצה עתה להוציא תולדות מכל בחי' הארותיו, אלא רוצה להוציא תולדות ממקצת הארותיו, והבן.