תוכן

אדה"ר לא היה בסוד העבודה, שזה מתחיל בסוד ז"א, אבל בריאתו מתחילה לא היתה אלא בסוד א"א, ותיקונו היה צריך להיות בסוד ע"ק (עתיקא קדישא), דהיינו "להשיג הקדושה הבאה אליו בהתגברות גדול" בבחי' "יום השבת" שבזמן הזה. והיה צריך להתנהג בצורה שלא ימנע לה, דהיינו "בשב ואל תעשה", היה מתקן את הנוגה שתהיה כאור. פירוש: שאם לא היה מונע, היה רוב הקדושה שהיה שופע עליו מקדשו לגמרי, שאפילו בחי' היצה"ר היה טוב מאד, בסוד א"א המשפיע רוב קדושה ומתקן ז"א שבזמן הזה, דהיינו "קדושת השבת" בסוד "קבלת הקדושה", כן היתה מחשבת המאציל בראשונה.
ותיקון ז"א אז היה בסוד הבהמה, שהיו עובדים ומשמשין להאדם בטרחה בסוד תרי"ג איברים, וז"ס: אנו כחמורים ולא כחמורו דרפב"י.
ושמנע השפע, דהיינו כשחטא, אז ירד האדם למדרגת בהמה, שסדרו נעשה תחת ז"א, אשר התיקון דרך שם צריך טורח גדול ומעשה רב, דהיינו העבודה בסוד התרי"ג מצוות, דהיינו עבודת עבד (בחי' ימי חול סוד מט"ט). וז"ס: "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל", וז"ס: "נמשל כבהמות נדמו".
וידוע הויכוח שבין כנסת ישראל להשי"ת, שהשי"ת טוען: "שובו אלי ואשובה אליכם", וכנס"י טוענת: "השיבנו ה' אליך ונשובה". והכונה לנשמות הצדיקים אשר הם ענפי כנסת ישראל, מרוב אמתיות התקשרותם בקדושה, שמקנאים מאד לשמו ית' על האי שופרא דבלי בעפרא, אשר על זה שופכים לבם לפניו ית': "השיבנו אליך". פירוש: שידוע שנמצאת מדה בקדושה "וחנון", והוא אוצר של מתנת חנם, אע"פ שאינו הגון ואינו כדאי. וכנס"י מתאמצת לעורר הישועה מאוצר הזה, הגם בהגלות זה לא יהיה יותר מקום לעבודתם, כי מדה זאת גורמת שאין צריכים לעבודה יותר, אבל הקנאה בוערת וצועקים: לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד וכו'.
אבל השי"ת כגבור יצא, כאיש מלחמות, כי מלך נורא הוא, והן הן נוראותיו וכו' למען ליתן מקום עבודה והרוחה לכנס"י, וזה שטוען לכנס"י: "שובו אלי ואשובה אליכם" – אתם מקנאין לשמי, אמת כן נאה וכן יאה מצדכם, "שלא לעבוד על מנת לקבל פרס", אבל מתוך עבודה זאת אדרבה איני חושב כלום לטובתי, רק הכל לטובתכם, ו"השמיעיני את קולך", ו"שובו אלי", ואתם פתחו הפתח שלכם שהוא כמחט סדקית, ואז "ואשובה אליכם".
וכן חוזר חלילה כל כך פעמים, עד שהתשוקה עושה את שלה, וכל המתמצעים ביניהם יתבטלו, עד שלא יוכר מקומם וכו'.
רחמנא לבא בעי, פירוש: שסדר הבריאה הוא עין רואה ולב חומד, אבל רחמנא בעי מכנס"י שתשנה סדר הבריאה, שתהיה התחלה מן הלב, שמקודם יהיה הלב חומד, ואח"כ עין רואה, דהיינו ואח"כ: "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". ובזה תבין סוד: "אני ישנה ולבי ער", כי באמת קשר הלב יותר חזק מהיוצא מן העינים, כי העין עושה פסקי פסקי, ולפעמים ער ולפעמים ישן, שמטעם זה תענוג תמידי אינו תענוג. אבל הלב תמיד ער והאחוד נצחי וקיים.