תוכן

כל השמות שאנו מגדירים לאלקות אינם רק לשבר את האוזן, בסוד אזנים לתורה, כמו שאמרו ז"ל: משל לדלי שנפל לבור, ולא היה מי שיכול להעלותו, ובא אחד ועשה לו אוזן ובית יד, ומאז הכל יכולים להעלותו על ידי אוזן הכלי שעשה לו, והבן היטב.
אשר על כן נתן לנו ה' במקום הגשמיות דברים מתדמים לרוחניים, דוגמת פני אדם דהיינו האור, שאינו תופס מקום בהרגש, ומתהנים בו מאד, ואין אדם ממעיט בו חלק חבירו, כמו נר לאחד נר למאה, וזה נהנה וזה לא חסר, מדליק נר מנר, ולא יחסר ממנו כלום, והבן.
וזה שאמרו: שהקב"ה ברא עולמו בדרך התנוצצות, דרך משל: כמו השמש הזורח על הארץ, שהוא פושט אור עצמו, ומגיע אל הגוף המוזהר ממנו.
א, ונבחין בזה שע"כ הוא חלק מהשמש, שבהסתלקות ימנע פעולה ההיא ממקבל, וע"כ הוא חלק מהשמש. ומכל מקום אינו חלק גשמי שמוגדר במקום, אז היינו אומרים שנתן השמש מקצת ממנו להגיע להמפעל, אלא אנו אומרים שפושט אור עצמו, פירוש: שכפי המורגש נותן השמש להמפעל כל מה שיש בו, דהיינו מכללו, דלא יתכן לנתח את הרוחניות לנתחים, לכן נאמר שפושט צורת כללו. ב, ועוד נבחין – שאין הקבלה הזאת נגדרת כלל למקום המקבל, רק המקבל צריך להמצא במקומה, פירוש: כי קבלה גשמית, בהגיעה למקבל, יורש אותה המקבל ומוליך אותה למקומו, אבל מי אסף אור בחפניו להביאו למקום שלא נמצא הגוף המזהיר דהיינו השמש. כי השמש אינו קובע אורו להמקבל, ובזמן שלא ימצא בסמוך לו, לא יצויר שיגיע לו האור המזהיר, אפילו על רגע אחד.
וזה סוד מ"ש בזוהר: "על משכבי בלילות" – לית אורחא דמלכא לזווגא במטרוניתא לבר מהיכליה, וזה "בקשתי את שאהבה נפשי", אבל "בקשתיו ולא מצאתיו", כי לא יצוייר כלל דבר זה להנות מאורו, בזמן שלא נמצא בסמוך לו ית' בהיכל שלו ממש, והבן.
אבל "הכל בידי שמים", שאלמלא סילק השגתו היה הכל נפסד, על כן נבין בזה פב"פ ואב"א, דהיינו שאפשר שהמקבל יהנה מאור השמש, בהמצא שלא כנגד פני השמש ממש, אלא במקום אופל, ומכל מקום רואה את האור חוץ ממקומו, דהיינו באותו מקום שהוא נגד פני השמש, וזה סוד: "מרחוק ה' נראה לי". אבל מה שהיה לפנים נגד פני השמש, והיה מקבל ההתנוצצות אשר אינו מועיל לו כלום ממש אח"כ בפנותו הימנו ...
והדמיון לשמש שמארכת את עצמה ע"י שמתדבקת בגוף המוזהר ממנה, דהיינו בהמצאו ישר כנגדה, אז מארכת את עצמה ותתחבר אליו, והוא מוזהר הימנה והבן.
וזהו סוד הספירות והפרצופין והשמות, פירוש: מיני הארות משונות, דהיינו שהעצם בעצמו דהיינו דרך משל גוף השמש, לית מחשבה תפיסה ביה כלל, אלא אנו משיגין דרכה פעולותיו, שזה דמיון כמו השמש הפושטת אור עצמה, וכל עוד שאין נפסק הימנה, מגיע אל הגוף המוזהר ונרגש. שהשמש משתמשת בבחי' אחת, ומארכת את עצמה ומתדבק אל גוף המוזהר, ואותה בחי' דהיינו זיוו המתארך ומגיע נקראת ספירה והארה, שזהו דרך הארכתו ממש.
ולעצם אין שום שינוי רצון אלא אחדות פשוט, אבל רצה לברוא את העולם כמות שהוא בשינויים, ולכן רצה לשנות רצונו לחד"ר (חסד דין רחמים) ולכל מיני הרכבות היוצאות מהם, ולכן על רצון מיוחד יש הארה מיוחדת המוציאה אותו לפועל, ועומדת ומקיימת את הפעולה לפי המשך רצונו והבן.
ואל תדמה אותו לרצונות של אדם גשמי, שאינם נרגשים וממשיים עומדים, כי לרוחניות כח גדול מאד, ומכל שכן לאלקות, כי בדיבורו עביד מעשים כמו האדם התחתון שעושה בידיו ורגליו, והבן מאד. ועדיין לא דמי, כי יד האדם הפועל אינה מחויבת להתדבק בהפעולה לאחר מעשה, אבל הקב"ה עומד ומאיר על עולמו, מקיים אותו בשפעו תמיד, ובהסתלק שפעו ית' על רגע אחד, הכל היה חוזר לתוהו, פירוש: לשורשו הראשון. לכן כל רצון פרטי הוא הארה מיוחדת וספירה, דהיינו דבר ממשי, כמו הארכת גופו של השמש כנ"ל, ועומדת על אותה פעולה שיצאה הימנה, ומקיימת אותה, כמו השמש מחבק גוף המוזהר, והבן.