תוכן

(סובבים על דברי הרמח"ל ב"אדיר במרום" עמ' רס"ו)
שנים שבאו בספינה והתחיל אחד לקדור (לקדוח) תחתיו, אמר לו חבירו: למה אתה קודח תחתיך? אמר לו: מאי אכפת לך? הלא תחתי אני קודח! עיין בזוהר.
להבין סוד הערבות, דהנה סוד כל המציאות הוא כלל ופרט, סוד קו ורשימו, שסוד קו הוא אור כללי בעצם, וסוד רשימו הוא מהותו ועצמות פעולת הגבול המתלוה בכל נמצא. לכן בסודו נעשה פרטים הרבה. ועוד: לכל פרט צמצום ורושם לפני עצמו, שזה ענין חלוקת הארץ, וענין הטבע, והבדל המדריגות כמובן.
אבל המה מתיחדים, ובכח האיחוד יורשים זה מזה, דהיינו הרשימו צריך לקבל מקו, דהיינו לחזור לכלל, לשורשו. והקו יורש מרשימו בחי' צמצום, מקרה לאור שלו, שהתחדשות הזו גורמת לו תענוג גדול אין שיעור. וז"ס ד' חושים וחוש ההרגש, שרשר"ד שורשו בקו, והרגש שורשו מרשימו.
וזה ענין שאין אור של מעלה נשלם בלי עשיה, דהיינו בלי התחברות עם ההרגש, שההרגש משלים כל דבר, ולפני בואו להרגש הוא חצי דבר ואינו מתקיים כלל.
וזה ענין שז' נקבין שבראש, במהות עצמות שלהם הוא אור כללי בלתי מפורד לחלקים, לכן אינם משועבדים כל כך לגוף, ואפשר לראות ולשמוע ולהריח ולדבר באופן שלא ירגיש בגוף כלל, כמ"ש (ירושלמי ברכות פ' היה קורא): אמר ר' מתני': "מחזקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמיה", ואע"פ שאינו מרגיש כלל מה שמדבר שטרוד בענינים אחרים, וכן עין אדם פתוחה תמיד ורואה הרבה דברים ואינו מתפעל מהם, זולת ממה שיש לו איזה ענין עמו, וכן השמיעה כו'.
ובאופן זה אורות הראש אינם מחוברים לגוף, ונמצא אורות הראש משתמשים כדרכם בכללות העולם, על כן אינו מושג לגוף.
ולכן צריך להשים לב לחבר אותם האורות דרשר"ד לגוף, דהיינו במציאות איזה קשר, שיפעול הגוף על ידם, ואז מרגיש כל כח הרשר"ד שלו, כי נעשה יחוד ביניהם.
...פירוש: באותה בחי' שנכנס, כי אין בכלל מדה זו, דהיינו פרטית, ולכן תענוג והתעלות שיורש הכלל מהפרט נמשכת התעלות זו לכל הכלל.
והגם שלגוף הפרט אינו מושג זה, דהיינו כמות ואיכות והתעלות ותענוג של כל הכלל כולו (ע"י קבלתו לעצמיותו מהכלל), זה הוא מחמת שהוא דבר הפכי אליו, כי הכלל הפוך מקצה אל הקצה אל הפרט, ולכן לא ישיג הכלל בחי' פרטית, ואין הפרט משיג פעולה כללית, אבל על כן מתיחדים המה כמו דכר ונוקבא, שזה מקבל תענוג במדה שלו וזה מקבל תענוג במדה שלו, ודכר אינו משיג מתענוג הנוקבא כלל, כי טרוד הוא בקבלת התענוג למדתו, וכן הנוקבא אינה משגת וכו'.
דרך משל: איש אחד יושב בשוק ירקות, וראובן עובר דרך שם ועיניו פתוחות והוא ראה, אבל בלא הרגש פרטי לעצמו כלל, דהיינו בלא תשומת לב אליו, על כן נאמר שלא ראהו גם כן. ואח"כ כשבא לביתו אומרים לו – שאותו מוכר ירקות הוא מלך רומי, ונתחפש רק כדי לתור הארץ, אז מתעוררת ראיתו הקודמת, ומתיחדת עם ההרגש היטב הדק ומתפעל ומתענג מאד.
ותבין כאן שראיה א' היה עושית כל מה שבכחה (שאם לא כן לא היה אפשר אח"כ להתחבר ללבו), אלא נקרא שימוש כלל טרם שנתחבר לפרט, דהיינו שכח הראיה פעלה בכח שורשה לבדה, וכל העוברים דרך שם היו רואים בבחי' א', בלי שום התחלקות במדרגה, כי אין אור כללי מתחלק. ואח"כ שכל אחד ואחד שמע שמלך מתחפש הוא, אז נתחלק אור זה לפרטיו, וכל אחד מתפעל לפי מדתו המרבה והממעיט.
אבל מבשרי אחזה, דהיינו שצריך לידע – כמו שהנוקבא מקבלת תענוג, גם הזכר מקבל התענוג, נמצא שכח הראיה של כל בני העולם נתחזק מפעולה זו שנתפעל בכל פרט, ויש אם כן יתרון, דהיינו שאין פרצופי הפרט דומים וכו', וכל פרט ממשיך על הכלל כולו בחי' תענוג שלו המשונה מחבירו, והבן.
וז"ס מחצה למלך ומחצה לעם משלל המלחמה, כי המלך כלל כל העם והעם הם הפרטים שלו, על כן כל פרט מהעם מקבל תענוג פרטי מהמלך למדתו, והמלך מקבל מכל פרט ופרט מעמו תענוג (משונה לפי מדת כל אחד ואחד) למדתו הכללי. נמצא מחולק השפע שוה בשוה מחצה למלך ומחצה לעם. וז"ע: "ברוב עם הדרת מלך", כי מתרבים בחי' התענוג.
מזה תבין מעלת האור טרם הגיע לעשיה, דהיינו לפרט מרגיש, ומעלת האור אחר התחברו לפרט מרגיש, דהיינו במשל הנ"ל: ראית מוכר ירקות, שהיה אור לא נשלם עוד, ובגלל זה לא היה אפילו מצויר בשום פרט העובר דרך שם. אבל אח"כ כשנתודע כי מלך הוא, אז נשלם האור לכל פרט מרגיש, וגם נשלם למלך שקיבל כל התפעלות הזה למדתו הכללית, וזה חוזר אח"כ על כל פרט ופרט, שכל אחד ואחד מקבל חיזוק ע"י הדרת מלך שנתעלתה.
וב' הכנות צריכים ליחוד זה: א, התקרבות הדבר לפני בעליו, באותו שיעור שאפשר אור הכלל להמשך על הפרט, כי מרחוק אינו רואה ואינו שומע. והכנה ב', בחי' קשר צריך להמציא שעי"ז מתחזק ההרגש ומתקשר אליו. דרך משל: בחי' התחפשות למוכר ירקות, גרם קשר גדול בהרואים, מה שלא היו מתקשרים בו כל כך אם ראוהו תיכף בלבושי מלכות.
והכנה א' שייך לכלל – להמצא במקום עוברים ושבים. ושייך לפרט לעבור דרך שם, שאם לא יעבור במקום הזה לא יגיע לו האור לעולם. והכנה ב' שייך לכלל ההתחפשות, דהיינו עשית הקשר להשלמה, ושייך לפרט להמצא ולדרוש בין מכירי המלך היטב.
ולסבות הנ"ל יצאו עולם הנקודים מעינים דא"ק, פירוש: טרם באו בחוש החמישי (וזה בחי' שיעור לראיה ושמיעה עד כמה שיתחברו עם ההרגש, ועד כמה לא יתחברו כלל), ואז נעשה השבירה, דהיינו בלא זווג חוש החמישי נעשה. והבן שאלמלא לא נעשה שיעור להרגש וקרבת ראיה, היה רואה מסוף העולם ועד סופו, ושומע כל הדברים מסוף העולם עד סופו...
....דרך משל: שהוא רואה כל המתים שבעולם ומרגיש כל צער מיתה של כל אחד ואחד, והיה חורבן גדול לנפשו. אבל כיון שחוש החמישי נחתך ועומד להתחבר בגבולים וקשרים, על כן לא יצטער כלל מיסורי העולם, כי אינו רואה אותם, ואפילו מיסורי חבירו שרואה, אפשר לו ברצונו שלא יצטער כלל ממנו, דהיינו שלא ישים לבו אליו.
וזה סוד: "אתה למוד וסוף הכבוד לבא", פירוש: הגם שכבוד שמים דוקא מאניות שבלבו, כי שם "מעשי ידי להתפאר", דהיינו בחי' עשיה שנזרק ניצוצין לכל עיבר דהיינו לפרטים רבים, ו"קנאת סופרים תרבה חכמה", שכל אחד רוצה להמשיך הכבוד ללבו, אבל הכונה לכבוד אסור, כי מעשי פסל הוא, ו"כל הפוסל במומו פוסל", אלא צריך ללמוד תורה לשמה לעשות נחת רוח ליוצרו, דהיינו לכלל, הגם וסוף הכבוד לבא לאניותו עצמו, ולא יבין ולא ירגיש מה שנעשה בכלל, רק שומע מה שבלבו, דהיינו הגבול שמתרחב ומתברך מהכלל, ומזה יבין שיצא ללמד על הכלל כולו, שהכריע את כל העולם לכף זכות מחמת נ"ר ליוצרו והבן, כי לגבי יוצרו הכל שוים לפניו, בסוד "ישמח ה' במעשיו", ואותה שמחה נותנת הארה לכל המעשים.
וזה ענין ביאה א' וביאה ב', שבביאה א' הוא מקבל מהכלל לאניותו, והוא כמו שיבא ... וחילולין ח"ו הוא עושה, אבל כשהאדם אינו מתדבק כלל באניותו, והוא רק דורש טוב לעמו, ואז מרגיש קבלת כלל ממנו ושמח בשמחתו, אז היא ביאה ב', דהיינו השלימות שמפרט נעשה כלל, וכל העולמות שמחים עמו.
וז"ס "לא יחלל זרעו בעמיו", שאינו עושה ממזרים, כי הגם בביאה א' מכלל לפרט נראה כמו חילול הקדש חלילה, אבל לא נחשדו ישראל וכו' ומדברים קודם תשמיש, והשידה מתיראת ובורחת, ואינו מזדווג כלל עם השידה, ואינו עושה ממזרים דהיינו מום זר, אלא מזדמנת אליו הנוק' קדישא ולכלל כולו שמחה. וז"ס "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני", שדורש כל טוב העולם לעצמו, והקב"ה ממלא משאלותיו, כי הוא כבן המתחטא לפני אביו, ובאמת די לו אפילו בקב חרובין מע"ש לע"ש.