תוכן

ש"ק פ' כי תצא תש"י
עסק בענין מצווה ועושה, ואמר: כי עם ישראל במצרים היו בבחי' אינו מצוה ועושה, וכן סברת רבי יוסף (קידושין כ"ט), הם אמרו: שנאכל במצרים חנם – חנם מן המצוות, שלא היו מצווים, בלי אונס ובלי כפיה, וכידוע קל יותר לעשות איזה דבר מרצון עצמו, וזה שאמרו: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקישואים" – לשון קושיות, "האבטיחים" – לשון בטחון, ומכיון שזה היה חנם, חנם מן המצוות, נדמה להם שזה יותר חשוב, ונתנו טעם למצוות מעצמם. וכן סבר רבי יוסף. ובאו חז"ל ואמרו: גדול המצווה ועושה בלי שאלות ובדיקות, ובלי נתינת טעם, רק מצות המלך אנו עושים בלי שום התחכמויות ושקלא וטריא, אלא אמונה פשוטה כההוא ... דמדרש רבה חקיקה בתוך קורה, ואז זוכים שהקב"ה בעצמו מגלה טעם של המצוה, שאז מתחילים להרגיש כמה טוב הוא ומועיל ויפה כשזוכים שהקב"ה בעצמו מגלה, ואז אין רוצים בשום טעם, אלא דוקא – בלי שום טעם שהוא הטעם הכי יקר, וזה נותן הקשר בין הקב"ה ועושה המצוות. ומה שמקיימים יותר מצוות נעשים הקשרים מרובים, וכשישנם יותר קשרים ישנו קשר יותר הדוק, וזהו בבחי' צרור החיים, צרורא דלעילא דביה חיי כולא. אבל מי שאינו מצווה ועושה, זאת אומרת: שנותן טעם מעצמו, משכלו הוא, אין לו להקב"ה מה לעשות אתו, הלוא יש לו כבר טעם משלו, ואיבד את הקשר, וזה שאמרו: גדול המצווה ועושה.
וכאן רציתי לומר מדעתי הטעם – למה גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה? ואמרתי: כי המצווה יש לו יצר הרע, גער בי רבי בתוקף: אני רוצה להגביה אותך למעלה ואתה מושך למטה? ואמר: האם כתיב וירא אלקים את "החושך" כי טוב, הלא כתיב: וירא אלקים את האור כי טוב, פירוש הדבר – כי הסוס טפל לרוכב, כי אנחנו משולחנו דמלכא אוכלים, ואנחנו רק מרכבה לו, והוא נוהג בנו כרצונו.