תוכן

סעודת שבת פ' נח תש"ט
בענין מעלת החסרון, שאמר אז: אם אין יראה אין אהבה, כשאין שמור אין זוכין לזכור. זכור זה אהבה. והעיקר מה שצריך להרגיש – שהעונש, זאת אומרת החסרון, בא לבחי' עונש מקוב"ה, ולא מקרה. וכשמרגישים זה, כבר טוב, וסימן שזוכין לדבקות וזכירה.
אולם ישנם צדיקים, כי בו ברגע שכבר זכו לזכירה, עוזבים את השמור. וזה לא נכון, מפני שהצדיקים שכבר הגיעו לזכות למוחין דזכירה, לאהבה, ובכל זאת הם עוסקים ומחזיקים להבא בשמור ביראה, אע"ג שכבר זכו באותו המוחין למוחין דזכירה, כמקודם שלפני שזכו למוחין דזכירה, וזה מעלה טובה, כי אלה הצדיקים יכולים להגיע למעלה מעלה, למקום הפיסגה עד אין קץ. ואלה שעוזבים את השמור, נשארים קטנים על מקומם ולא ילכו הלאה, כמו שארז"ל: מי שישנו בשמור ישנו בזכור.
ואמר – כי תפלה היא בחי' שכר ועונש ביחד, כי בשעה שמתפללים, מתפללים על חסרון, וכשמתפלל על חסרון מרגיש את העונשים, וכשמרגישים את העונש הוא זוכה לאהבה לדבקות למוחין דזכירה, וזהו בחי' שכר ועונש ביחד. תענוג וידיעה זהו זכור, יגיעה זהו שמור.