תוכן

שבת בראשית תשי"ג
מטבע של אברהם אבינו, שהיה חקוק עליה מצד אחד בחור ובתולה, ומצד השני של המטבע זקן וזקנה. בחור פירושו בחר בנו מכל עם, שהקב"ה בחר בנו מכל העמים להיות לו לעם סגולה, וזהו הסמל ששם וחקק אאע"ה על המטבע שלו לראיה [והוראה] למי שהולך בדרך ה', מוכרח מקודם לעבור המצבים האלה ולזכות מקודם להיות נמנה בין הנבחרים, שזה פירושו של "בחור". כי א"א להיות חתן אם לא היה מקודם בחור, ולהיות בחור כמו שסימן אאע"ה על המטבע שלו – הכרח הוא להתאים את עצמו לפעולותיו ויגיעותיו של אאע"ה, שזכה מקודם להיות בחור ע"י הקב"ה, והיינו לקבל הקו של אאע"ה שהוא אמונה, שהוא הסתירה והכנגד הכי חריף והכי בולט של השכל החיצוני, הטבע, של עצת רשעים, שהיא בין ישראל לעמים. שכן השכל הבריא, הטבעי, החיצוני, מכחיש את האמונה על כל צעד ושעל, ומראה בעליל לכל מי שהולך או מתחיל ללכת בדרך אאע"ה – באמונה, עד כמה טפשי ואוילי הוא לעשות דבר זה שמתנגד לשכל הבריא, וגורם מניעות ... וממש מהרס את הטבע. שכן מטבע הגויים הוא לראות בכל דבר תכלית מיידי ומספק צרכיהם הם, ואין נותן להם סייגים מסייגים שונים, ואין שם להם גבולות והגבלות והפרשות ואיסורים, אלא הכול להם צורך הגוף שלהם לפי הנוחיות הגופנית שלהם, הכל לפי תועלתם הפרטית, ומה שאינו קבלה ונוח לתועלתם הפרטית הגופנית, נפשם סולדת מזה ודוחים.
אבל לא כן ישראל תלמידיו של אאע"ה, שכן אצלם הוא ההפך הגמור והשלם מן העמים, שכל עבודתם יסודה על אמונה והשפעה, ומוכנים לסבול כל מיני יסורין ומניעות וכל מיני סבל, שמענים את הגוף בכל מיני עינויים ואי נוחיות עד להקרבת חייהם ומסירות נפשם. ומטרה אחת להם – איך למצוא חן בעיני הקב"ה, ואיך לזכות לדבקות, להשיגו, ולדעת איך לאהוב אותו, ולעשות רצונו בכל התנאים, רק כדי ע"י זה לזכות להתקרב אליו ולעבדו בכל לבבו. כמו שהיה חקוק על המטבע של אאע"ה, היינו להיות "בחור", ע"י לעבדו באמונה. ואז מתחילה המלחמה הכבדה והקשה עם השכל החיצוני, עם החיים הגופניים.
כמו שפירש דוד המלך ע"ה בראש תפילותיו של חבורו הקדוש, היינו: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", זוהי הפסיעה הראשונה, שכן "עצת רשעים" זהו השכל החיצוני, הפרטיות, כל מיני הנוחיות שמציעים החיים הגופניים, היינו המחשבות זרות שמסיתות ואינן נותנות לעבוד באמונה. לפיכך התחיל דוד המלך ע"ה במלים אלו ספר התהלים שלו, כדי לסמן בבהירות הדרך שצריכין ללכת, אם רוצים לעבוד באמונה ולהיות מתלמידיו של אאע"ה, ולהגיע להמנות בין הנבחרים של "אשר בחר בנו מכל עם", להיות בחור.
ונותן הוראות מדויקות – "אשר לא הלך בעצת רשעים" של הס"מ, של המסית שמכחיש את האמונה בכל מיני פתויים ועצות, ומראה לך בעליל בכל מיני אותות ומופתים נכונות עצתו. ולפעמים מתגנב אליך ע"י מצוה ומסנוור עיניך, ונדמה לך שאתה הולך בדרך האמונה בדרך ה'. ואפילו הארות הוא נותן לך, היינו מוחין, כדי לפתותך שיהיה נדמה לך שאתה עובד את ה'. שזה נקרא "דרך חטאים", שהשקיע אותך הבע"ד בחרמו וברשתו, שכן אתה חוטא, אע"פ שאתה בשוגג, אולם זה נקרא "דרך חטאים".
ואמר דוד המלך – שאשרי למי שפוקח עיניו ומתעורר – ער כאפט זיך. [הוא תופס את עצמו] "ובדרך חטאים לא עמד" – ער בלייבט נישט שטיין אין טעות, אין פארפירונג, ער כאפט זיך, און זיך דוחה דעם וועג און קעהרט צוריק צו אמונה, און כאפט זיך ארויס פון דרך רשעים, פון זיים נעטץ, פון דעם פח שטמן לו. און טאמער ח"ו כאפט ער זיך נישט, און בלייבט שטיין בדרך חטאים, פאלט ער אריין ב"מושב לצים", וואס אלץ איז דארט ליצנות, אפילו נישט די פארשטעלעכטץ פון דרך חטאים, נאר ממש ליצנות, מושב לצים, ער איז שוין דארט א "יושב". פון דעם ווארענט ער ואומר: "כי אם בתורת ה' חפצו" – זיין חפץ זיין רצון איז בתורת ה' – דרך האמונה. זיין רצון, זיין גאנצער חפץ, איז נאר ווי צוריק צוקומען, ווידער צו'צוקומען צום בורא ית"ש. "ובתורתו יהגה יומם ולילה" – ער זוכט נאר שטענדיק יגיעות און פעולות און תפילות ותחנונים בלי הפסק, ער זאל עם וייזן דעם וועג צוצוקומען צו איהם, ווי צוצוקומען, ער האט נישט קיין אנדער חפץ, קיין אנדער רצון, נאר איין חפץ איין רצון – דינען דעם אויבערשטער אויף אלע אופנים, אין אלע אופנים – "בתורתו יהגה יומם ולילה", איין חפץ איין רצון. [הוא לא נשאר לעמוד בדרך של טעות, בהנהגה של טעות, הוא תופש את עצמו, ודוחה את עצמו מן הדרך ההיא, ומשייך את עצמו חזרה לאמונה, הוא תופש את עצמו מללכת בדרך רשעים, מהמלכודת של הרשעים, מהפח שטמן לו. ואם ח"ו הוא לא תופס את עצמו, ונשאר לעמוד בדרך חטאים, הוא נופל למושב לצים, שהכל שם ליצנות, אפילו לא חיקוי של דרך חטאים, רק ממש ליצנות, מושב לצים, הוא כבר נעשה תושב שם, מזה הוא מזהיר ואומר: "כי אם בתורת ה' חפצו"- חפצו ורצונו הוא בתורת ה'- דרך אמונה. רצונו והחפץ השלם שלו, הוא איך לחזור חזרה, שוב להגיע לבורא ית"ש. "ובתורתו יהגה יומם ולילה"- הוא מחפש באופן תמידי יגיעות ופעולות ותפילות ותחנונים בלי הפסק, שיראו לו את הדרך איך להגיע חזרה להשי"ת, אין לו רצון וחפץ אחרים, רק רצון וחפץ אחד, לעבוד את הבורא בכל האופנים,-"בתורתו יהגה יומם ולילה", יש לו רצון אחד להיות בגדר ,"בתורתו יהגה יומם ולילה".
איז דאנן: "והיה כעץ שתול על פלגי מים" – דאנען הייסט ער א בחור, דאנן קאן ער ווערן א חתן, און מ'איז שוין א בחור, איז "והיה כעץ שתול על "פלגי מים", ביידע העלפטן מים: א) – חסדים, ב) – אמונה, ביידע סארטן מים, ביידע מיני אמונה, פון עבודה לשמה און שלא לשמה: א) – "אשר פריו יתן בעתו" פון עבודה לשמה, דאנן ווערט ער פון בחור א חתן, און איז זוכה צום זווג הקדוש, צום יחוד קוב"ה ושכינתיה, "אשר פריו יתן בעתו" – איז ער זוכה צו פירות, מוחין דחיה. פון עבודה לשמה איז ער זוכה צום זווג הקדוש וואס איז נושא פירות. וואס איז דער איינציקער בירור בזמן הזה בין צדיק לרשע – די פירות. נישטא קיין אנדער בירור בזה"ז נאר די פירות, בין עבדו ללא עבדו, די פירות. אז מען איז זוכה צו פירות – "פריו יתן בעתו", ווייסט מען אז דאס איז דער ריכטיקער וועג, די ריכטיקער עבודה, באמונה טהורה באמונה שלמה, די פירות. "ועלהו לא יבול" – אפילו די עבודה פון פריער, פון זמן ווען ער איז נאך געווען ביים שלא לשמה, איידער ער צוגעקומען און זוכה געווען צו זיין א בחור, וואס הייסט שלא לשמה, איז אויך "לא יבול", ווייל זדונות נעשים שגגות, שגגות לזכיות, און ווערן פארערכענט פאר לשמה. [ואז: "והיה כעץ שתול על פלגי מים"- אז הוא נקרא בחור, אז הוא יכול להיות גם חתן. וכאשר הוא כבר בחור, אז "והיה כעץ שתול על פלגי מים", ב' חצאים ופלגים של מים: א) – חסדים, ב) – אמונה, שתי סוגים של מים, שתי סוגים של אמונה, של עבודה לשמה ושלא לשמה:- "אשר פריו יתן בעתו" של עבודה לשמה, אז עובר ממצב של בחור למצב של חתן, והוא זוכה לזווג הקדוש, ליחוד קוב"ה ושכינתיה, "אשר פריו יתן בעתו"-הוא זוכה לפירות, למוחין דחיה. מהעבודה לשמה הוא זוכה לזווג הקדוש שנושא פירות. שהוא הבירור היחידי בזמן הזה האם הוא צדיק או רשע- כשזוכה לפירות. אין ברור אחר בזמן הזה רק ענין הפירות. בין עבדו ללא עבדו, רק הפירות. כאשר זוכים לפירות, "פריו יתן בעתו", אז יודעים שנמצאים בדרך הנכונה, בעבודה הנכונה, באמונה טהורה באמונה שלמה, יש פירות. "ועלהו לא יבול", אפילו העבודה הקודמת, בזמן שהוא עדיין היה בשלא לשמה, לפני שהוא זכה להיות ולהגיע למצב של בחור, שנקרא שלא לשמה, גם כן "לא יבול", כאשר זדונות נעשים שגגות, שגגות לזכיות, ולהיות מחושבים כלשמה].
"וכל אשר יעשה יצליח" – ס'איז פאראן צוויי בחינות: א) – "אנא ה' הושיעה נא", דאס הייסט דורך יגיעה – ישועה ישע, אז די יגיעה זאל זיין מקובל, און נושא חן זיין דורך יגיעה – "אנא ה' הושיעה נא". ב) – בחי' "הצליחה נא", דאס הייסט בחי' מציאה, נישט דורך יגיעה כלל, אהן עבודה כלל, אלץ איז עם געקומען בדרך מציאה, אהן תפילה אפילו, קיין שום יגיעות און פעולות נישט אונטערגענומען, און – געריכטער מוחין, וואס האבן גאר נישט צו טוהן מיט זיינע יגיעות, ער האט נישט אויף דעם מתפלל געווען, אפילו נישט געבעטן, און נישט געריכט זיך, "וכל אשר יעשה יצליח", אהן א כונה. ["וכל אשר יעשה יצליח" – אנו מוצאים ב' בחינות: א)- "אנא ה' הושיעה נא", זה נבחן שבא בדרך יגיעה - ישועה ישע, שהיגיעה תהיה מקובלת, ושהאדם יהיה נושא חן דרך היגיעה - "אנא ה' הושיעה נא". ב) בחי' "הצליחה נא", זה נקרא בחי' מציאה, כלל לא דרך יגיעה, ללא עבודה כלל, הכל בא אליו בדרך מציאה, אפילו ללא תפילה, האדם לא קיבל על עצמו שום יגיעות ופעולות, מוחין שלא התכונן להם, שאין להם שום קשר עם היגיעות שלו, שלא התפלל עליהם אפילו, אפילו לא ביקש, לא הכין את עצמו, "וכל אשר יעשה יצליח", ללא כוונה.
וכאן הזכיר ענין סוכה, ואמר כי סוכה זוהי אמונה, ע"י מצוה זו בוחן הקב"ה בין ישראל לעמים. שכן הגויים טוענים: לנו לא נתת תורה ומצות, ולהם נתת! אמר להם הקב"ה: יש לי מצוה קלה וסוכה שמה, מיד כולם עושים סוכות בראש גגם. והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה והם בועטים, כיון שרואים שאין צורך בסוכות ואין צורך בנרתיק, והם שמחים, שאינם רוצים אפילו ביגיעה קלה כלשהי, באי נוחיות כלשהי. וכיון שרואים שכבר אין צורך בעבודה ויגיעה אפילו קטנה שבקטנה הזאת, שהוא שיור אמונה שהקב"ה השאיר לנסות בהם הגויים, וגם בשיור זה בועטים תיכף, ואינם יכולים להחזיק מעמד כל שהוא אפילו רגע אחד באמונה, ושמחים שנפטרו ממנה, מהיגיעה הקטנה הזאת, משיור אמונה לרגע קט, ומתחילים להשתמש בחמה מעורטלת כרצונם לעצמם בכל גודל קבלתם להנאתם, ושמחים שפטורים אפילו מהנסיון הקטן והקל הזה. וישראל מצטערין – שכן אבד להם מקור נאמן להתנסות ולהוכיח מסירותם בלב ונפש ע"י מצות, וכיון שבטלו המצות ואין כבר צורך ביגיעות ודבקות ומסירות נפש, כי הכל אפשר לקבל בלי תמורה בלי התאמצות, הם בוכין ומצטערין.
והוא ענין כמו עם הרבי רבי יצחק וארקר ז"ל, שהיה מרגלא בפומא דרבינו נבג"מ לספר תמיד, וואס ווילן מיר טאן בזמן לוית הסוכה, [מה נעשה בזמן לוית הסוכה], כי הם בצער כי נאבד להם מקור לא אכזב של הזדמנויות לזכות לדבקות ע"י תמורה ויגיעה בעד שפע טובו לנבראיו, ולהיות משפיעות כמוהו, ולהיות בהשואת הצורה אליו, ומצטערין שהלכה מהם מצוה זו של התקשרות בו יתברך, שכן כל מצוה מרבה קשר אתו יתברך, ואינם רוצים להיות מקבלים אלא רוצים להיות בבחי' בחור, "אתה בחרתנו".
ומה שאמר קלה הוא מפני שזה בראש גגו, היינו כבר כמעט בגמר הבנין, שאין צורך בהרבה עבודה רק [קצת] וגמורה. ראש גג- סמוך לגמר, כבר הכל כמעט מתוקן, וצריך רק להוסיף דבר קל שבקל וזהו מצוה קלה. ודלית בה חסרון כיס- כמעט שאין לתת עבורה שום תמורה יגיעה, שיעור קטן של אמונה, שיור שהשאיר הקב"ה בכונה תחילה, ובכל זאת בעטו, לפיכך לא באו לכלל בחור, ואין להם חלק במטבע של אאע"ה.
ופעם אמר: מצוה קלה שאין בה חסרון כיס- מפני שזה גמר התיקון והוסר הנרתיק- הכיס- הכיסוי, החסרון שהיה נוהג בכל השתא אלפי, ועכשיו הכל גלוי וברור לעיני כל ישראל, כי הקב"ה ישראל ותורתו הם הכל ואין עוד.