תוכן

"אלה תולדות נח" – תולדותיהן של צדיקים הם מעשים טובים. ובכן צריך לדעת מהם מעשים טובים. מהו הביטוי "טובים" ולא ישרים ולא קדושים? אלא הענין הוא – כי כל העבודה של הצדיק הוא להעלות את ה"רע" לבחי' "טוב", כמו שהיה במחשבת הבריאה, שאז הלא בהכרח הכול היה טוב. וזהו "אור זרוע לצדיק", שבכל דבר יש "אור" יש ניצוץ, והצדיק בא ומרים אותו לבחי' טוב. וזהו נקרא תולדות לבחי' טוב, פירושו – כמו שהיה לפני הבריאה.
והנה בעת שהצדיק זוכה למעשים טובים אלה, שהוא מדרגה גבוהה מאד, היינו שמחזיר העטרה ליושנה, ואז יש סכנה חמורה וגדולה מאד, שהצדיק לא יפול ח"ו, כי כן אז יש סכנת התנשאות, ויכול הצדיק הזה לחשוב באמת כי הוא "מחשבה" ולא "עפר". והעצה לזה – שלא יעזוב לרגע את ה"שמור". כמו שמצאנו אצל משה רבינו ע"ה "ויסתר פניו". ואז הקב"ה עוזר לו ונשאר במדרגה.
"ולישרי לב שמחה", שמחה מתוך מצוה, צריך לזכור, שהגם שהוא עפר וזכה לעלות למחשבה, זהו רק מחמת שהקב"ה עוזר לו, ולא כחו ועוצם ידו עשה את זה, כי הוא נשאר עפר ולא מחשבה. אלא שבעלותו למחשבה, בהכרח הוא – הלוא תעלה אתו יחד גם הבחי' עפר שלו, וגורם שם בחי' עפרוריות ופגם. ובכל זאת מהנפגמיות הזאת שגרם במחשבה בעליתו לשם, נתהוותה למעלה שמחה. כי דוקא בזה מה שפגם למעלה, הוא רצוי למעלה, ויש לו לקב"ה שעשועים ותענוג מהפגם הזה. שדומה להאב שיש לו תענוג מתעלולי בנו הקטן התינוק שמחזיק אותו בין ברכיו, והוא התינוק עושה בינתיים צרכיו עליו, או שמלכלך ומכתים בגדיו. אע"פ שגורם לו נזק, ובכל זאת נהנה. וזהו ג"כ השעשועים עם הצדיקים בגן עדן. "עדן" פירושו בינה, "גן עדן" – מלכות שעלתה לבינה, ולקחה עמה נשמות הצדיקים עם בחינת העפר שבהם, היינו התולדות של הצדיקים – המ"ן. אע"ג שגורמים שם מבחי' ידיעה "פגם" ועמעום הבהירות, מכל מקום הקב"ה מתענג ע"י כך, ויש לו שעשועים. וזהו "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".