תוכן

בעשו כתיב "כולו כאדרת שער", ולא כצדיקים שהם צריכים תמיד לעורר את השער, וסביבו נשערה מאד, וסביביו נשערה מאד, כל זיז כל תנועת מחשבה והזיז נשערה מאד, מלאה שער, שיוכל לשמש ל"שער". היינו גם בזה טמון חסדו ית' – "וסביביו נשערה מאד", כל ניע וכל זיע קל שאתה מנסה להתקרב אליו "כל סביביו נשערה מאד", על כל נימה ונימה יש לשקול ולהציג לעיניך תמונה ברורה ובלתי משכחת של העביות, של השפלות, כמו שהנך באמת, ואיך אתה מעיז לגשת אל הקודש?
וזוהי שאלתם ז"ל: "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, ואיך אפשר להיות דבק, אלא הדבק במדותיו". וצריך להבין פירוש מלים אלו. "מדה" מלשון מדוד, כי באור קדמאה שלפני (הגבורה) [השבירה] ישנו ענין של "מוחין דקריבה", שהם נראים כחטא גמור, כמעשי מצרים, אולם באמת הם משמשים מידה נכונה מידה אמיתית ומקריבה לדבקות בו יתברך, שכן לפי עוצם המתיקות והחשק להמשיכה שנותן לך האור הזה, כן אתה יודע להתרחק ממנו, בדיוק לפי המידה של התשוקה של ההתחשקות להמשיכה, כן צריכה להיות בדיוק נמרץ שבנמרץ ההתרחקות, הפרישה. ומכאן "מרחוק ה' נראה לי". וזהו האבן הבוחן גם הנותן חומר לעבודה, חומר גלם דלק. וזה שאמרו כאדרת שער, "כולו כאדרת שער", ולא כהצדיקים שצריכים בעצמם למצוא את השער, לחדור ולמצוא את השער.
וזהו כל האדרות שהיו לצדיקים, כמו אדרת אליהו, שכל הענינים בעולם שהיה לו עסק אתם תמיד מצא בהם רק שערות, היינו פגמים ודינים שצריך לתקנם ולהעלותם לשרשם, עד שנצטברו אצלו לבחי' אדרת, היינו שסבבו אותו מכל צדדיו. ובכל דבר שזמן לו הקב"ה היה רואה כיעורו ועביותו שפלותו עצמו, והיה מחפש עצות ותחבולות איך להפטר מהם ולטהר עצמו ולמצוא פתח לחזור בתשובה לפניו, היינו בחי' "רחצו והזכו", בתמידות נמרצת בלי הפסק רגע אפילו. וזהו שאנחנו קוראים אדרת אליהו. והאדרת הזאת תמיד היתה אתו ממש, עד לרגע האחרון, עד שעלה בסערה השמימה, רק אז נפלה אדרתו. ונראה כי כל מעלת אליהו היתה "אדרתו", לא מש ממנה עד הרגע האחרון עלי אדמות. וידענו שאדרת מלשון "נאדרי בכח", היינו לפי עוצם הדבקות וגודלה הדבק במדותיו.
והנה גם פגישת אליהו באלישע לראשונה כשהוא חורש בי"ב צמדי בקר, רמז לאלישע ובדק אותו באדרתו, כמו שמעיד הכתוב: "ויעבור אליו אליהו וישלך אדרתו אליו"-אדרת ו', כי בזמן הזה דוקא כשנמצאים כבר בשנים עשר-בנקודה המסוכנת הזאת, היא היא האבחנה הבדיקה ההחלטית האחרונה והגורלית, ובו ברגע שאלישע היה כבר במצב זה בנקודה הזאת הקריטית, "מצא" אותו אליהו מציאה ממש, כי כאן התפנית החדה הגורלית לחסד או לשבט, לחיים או למות. ולפיכך בנקודה הזאת בדיוק נמרץ-"וימצא אליהו את אלישע בן שפט, והוא חורש שנים עשר צמדים לפניו, והוא בשנים עשר, ויעבור אליהו וישלך אדרתו אליו", כי כיון שמגיעים כבר לבחי' הזאת של שנים עשר, של חדש אדר, ששם האבחנה הגורלית, יש כבר מקום לאדרת אליהו, שרק אז האדרת הזאת מלבישה אותך מכל צדדיך, עד מבלי להשאר אפילו משהו מישותך כולה בלתי "נאדרת", הכל צנוף באדרת זו. ואז מתחילה העבודה האמיתית לדבקות אמיתית, וזוהי העבודה האמיתית לכל הצדיקים. ולפיכך "וישלך אדרתו אליו", כי רק עכשיו מתחילה העבודה החיונית והעיקרית של מוחין דקריבה, שמוכרח הוא לכל צדיק, בו בחר הקב"ה, שיעבור בה "כמעשה מצרים", קרוב למעשה מצרים.
והנה העבודה הזאת כרוכה בסכנה גדולה, והיא ממש כחוט השערה כפסע בינו לבין המות, ולפיכך קדם לו: שיעבור אליהו אליו להיות למשען לו, ואז "וישלך אדרתו אליו", שזהו המעין המתגבר הנותן כל החומר היקר הזה והמסוכן בו כעת להדבק בו, כי אין עצה אחרת, והוא "ומינא אתעטרא גולפי גליפין בהדיה", ולפיכך "ויעבור אליהו אליו", כי כאן יש סכנה גדולה וצריכין לרבי מובהק, ולשמירה מעולה שרבו יעמוד על ידו. וכשמגיעין כבר למצב זה של מוחין דקריבה, בא אליהו ומוסר אדרתו. ולפיכך כאשר ביקש אלישע "פי שנים ברוחך אלי", אמר לו: "הקשת לשאול", כי אליהו ז"ל כולל כל נשמות ישראל מבחי' הגבורות. "וילט פניו באדרתו", ובטוח הוה אליהו כי לא נשארה שום בחי' מנשמת ישראל שלא נכללה באדרתו הוא, ובשמעו שאלת אלישע פי שנים ברוחך נזדעזע.