תוכן

מוצש"ק פ' במדבר
בענין "שימני כחותם על לבך", שקיעה בליטה, בליטה דכר, שקיעה נקבה. חלילה וחס לקלקל את השקיעות, אלא צריך להתפלל – "לשמך תן כבוד", לאוקמא שכינתא מעפרא. ומי שרוצה לישר השקיעות הוא פוגם, והוא קליפה. כחומר חותם. ואין לנו להתרעם ולהתאונן על אבינו שבשמים, אע"ג שנראה לעין ההפך מן ההגיון, ממה שהשכל הבריא החיצוני שלנו מבין ומשיג ממצוה. רק להאמין כאילו ראינו במו עינינו בבהירות נאמנה ומדויקת, כי כל מעשה ה' טובים וצדיקים, אע"ג שלעת עתה נראה ההפך הגמור. וזהו שאמרו: "בזכות ויסתר משה פניו – תמונת ה' יביט". כי גם בההסתר הכי עבה התנהג משה רבינו ע"ה, כאילו ראה הצד הטוב וההגיוני בשכלו בעצם עיניו. נישט פארשטאפען די לעכער [לא לסתום את החורים], נאר לאזן אזוי, אין דער הימל שרייענדיקער סתירה, און מתפלל זיין [רק להשאיר כך את החסרונות, ומן השמים יתירו את הסתירה, ולהתפלל ]– "לשמך תן כבוד".
ועוד דרש בענין זכותא דלתתא וזכותא דלעילא, ואמר – שכל הדור דעה של יוצאי מצרים היו להם כל העליות רק בזכותא דלעילא. כמו: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם – חנם בלי מצוות". דגה, כאילו כתוב דאגה, שהם לא טרחו ולא עבדו על זה, רק בזכותא דלעילא. זכרנו את הדגה, כאילו היה כתוב דאגה, שפירושו בלי דאגה. אשר נאכל במצרים חנם בלי מצוות, רק בזכות דלעילא, בלי שטרחו לכך ולא עבדו. דגה – מוחין גדולים, מבחינת זכותא דלעילא.