תוכן

תשי"ב
...זיך נישט אבשטעלין, ווייל דער עיקר איז דאך דער אויבערשטער, און נישט די "הארות". און דער אויבערשטער שטייט דאך ביים "ענד ציל", צום סוף, און נישט אין מיטן וועג, און אז דו בלייבסט שטיין אין מיטן, און האסט ביי דעם א הספקה, מעג דאס זיין גרעסטער מדרגה, די גרעסטע מוחין, אויב דו בלייבסטו ח"ו ביי דעם שטיין, און גייסט נישט ווייטער פאלסטו דאך אריין אין "קבלה", ווערסטו דאך ח"ו אויס משפיע, דא מוז מען זיך זייער היטן, און שטארק מתפלל זיין צום בורא ב"ה ער זאל רחמנות האבן, און געבן כחות און געגנשטעלן דעם יצר נישט דורכצופאלן, ווייל אין דער לאגע איז דער מצב זעער א קריטישער זעער א קריטישער, מיינסטענס פאלען דא דורך און פאלען א וועק, ווייל עס גלוסט זיך נישט ארויסגיין, און אז מען בלייבט שטיין און מי האט אן אספקה, הייסט עס שוין נישט דער אויבערשטער. [אדם לא צריך להעמיד ולעצור את עצמו, מפני שהעיקר הוא השי"ת, ולא הארות, השי"ת עומד בנקודת סוף דבר, במטרה הסופית, בסוף ולא באמצע הדרך, אם אתה נשאר לעמוד באמצע הדרך,ויש לך בזה סיפוק, אפילו תהיה לך בזה המדרגה הגדולה ביותר, המוחין הגדולים ביותר, אם ח"ו אתה נשאר לעמוד בזה, ואינך הולך הלאה, הרי אתה נופל למצב של "קבלה", אתה תהיה ח"ו במצב של הפסק השפעה, תפסיק להיות משפיע, כאן בדבר הזה צריך מאד להזהר,להתפלל חזק להשי"ת, שתהיה לו רחמנות, ושיתן כוחות לעמוד מול היצר ולא ליפול ולהכשל. מפני שבמצבך, מפני שהמצב הוא מאד חמור וקריטי, הרוב נופלים פה בנקודה זו, מטעם שיש להם מחשבה מוטעית, ונופלים מן הדרך הישרה, מטעם שהוא כלל לא משתוקק לצאת ממצב זה, וכאשר נשארים לעמוד, ויש סיפוק, זהו כבר לא השי"ת.]
און וויסן דארף מען, אז דער אובערשטער האט (געגעבן) געמאכט "זה לעומת זה", און דער "לעומת" האט א גרויסן כוח אפילו מוחין קען ער געבן און גרויסע מוחין! און די געפאהר, אין די סכנה, איז זעער גרויס, און מאנכמאל ווערט מען אזוי מבולבל און פארדרייט אז מען פאמיליעט [מתבלבלים] זיך, און מען מישט אויס און מען ווייסט נישט, וואו מען האלט אין דער וועלט, איז טאקע אין אזעלכע מצבים דער איינציקער היכר און סימן: – ביזטו א מקבל, אדער א משפיע? א משפיע – צו קען מען דען דעם אויבערשטען עפעס געבין, דעם אויבערשטען משפיע זיין, ער דארף דאך גאר נישט (פון אונז), מישטיינס געזאנט, וואס קענען מיר משפיע זיין, ער האט דאך אלץ. [וצריכים לדעת שהשי"ת עשה "זה לעומת זה", ול"לעומת" יש כח גדול, אפילו מוחין הוא יכול לתת, ומוחין גדולים. במצב זה הסכנה גדולה מאד, ובפעם אחת הוא נהיה מבולבל ומסובב ומטושטש, וללא ישוב הדעת, ונהיה מעורבב בדעתו, ואינו יודע היכן אוחז בעולם. ובאמת במצבים כאלו, ההיכר והסימן היחיד, האם אתה מקבל, או משפיע?. האם הוא יכול לתת משהו לבורא? להשפיע לבורא? הוא הרי אינו צריך כלום מאתנו, מה אתה כבר יכול לתת?,מה אנו יכולים להשפיע לו, הרי יש לו את הכל?] וכאן אני אמרתי: מאין יש לנו להשפיע, הלוא מוכרחים אנחנו לקבל ממנו ע"מ להשפיע!? אמר הוא: כן, קבלה ע"מ להשפיע.
אבער דא דארף מען זיך זייער היטן און זיין נזהר, און מאכן פארשידענע נסיונות מיט דער "קבלה ע"מ להשפיע", און וויסן גרענעץ און מאס! און דאס איז זעער שווער, און דאס איז אויך דער ענין פון די זיעת החיות וואס איז דערמאהנט אין סולם, פון גרויס מורא אז זיי זאלן נישט אויפפאסן ריכטיק דעם קו אמצעי גענוי מכוון זיין אז זיי זאלן חלילה נישט נעמין עטוואס צופיל רעכטס אדער צופיל לינקס – ציטערן זיי געפערלאך! טאמער צופיל צו רעכטסן, טאמער צו פיהל לינק, אין אינצווישן – ציטערן זיי, און דאס איז די זיעה של החיות. [אבל כאן צריכים מאד להשמר ולהזהר על עצמו, ולעשות נסיונות שונים עם הענין של "קבלה עמ"נ להשפיע", ולעשות גבול ומידה. וזה קשה מאד, וזהו הענין של "זיעת החיות" שמוזכר ב"הסולם", מהמורא הגדול שיש להם שלא יסטו מהאמיתיות והדיוק של הקו האמצעי, שיהיה מכוון בדיוק, שחלילה לא יקבלו משהו יותר מדי מן הימין, או יותר מדי מן השמאל, מזה הן רועדות מאד!. אולי יהיה יותר מדי ימין, אולי יותר מדי שמאל, ובאמצע הן רועדות, ומזה נעשית הזיעה של החיות.]
און דער אויבערשטער האט דאך אלץ, טו ווי אזוי קאן מען זיין משפיע. נאר דער [כוונה] איז דאך אינגאצן כדי להנות לנבראיו – האט דאך בעשאפן מוז דאך זיין ווער זאל מקבל זיין "ריכטעק", ווארום מקבל זיין קען דאך יעדערער, און די גרעסטער כלי פון "להנות לנבראיו" איז נאר מעגליך דאן ווען מען איז דבק אין אויבערשטן, ... דאך באמת מקבל זיין כל הטוב וואס ער האט אנגרגרייט און וויל געבן לנבראים, מוז מען דאך זיין מקבלים, און אז מען איז א מקבל קען מען שוין נישט זיין דבק אין עם ית' ויתעלה, און אז מען קען נישט זיין דבק, קען מען דאך שוין נישט האבין די גרויסע כלים, די פאסיקע כלים, כדי צו מקבל זיין דעם גרויס וואונדרלאכן "כל טוב", ווייל זיין דבק הייסט "השתוות" הצורה, און השתוות הצורה הייסט השפעה, ווייל דער בורא ב"ה איז דאך המשפיע, און אז מען וויל זיין דבק מוז מען דאך אויך זיין א משפיע, אזוי ווי דער בורא ב"ה. אנדערש קען מען דאך נישט זוכה זיין צו די גרויסע כלים, גרויסע אונעדלכע כלים, צו מקבל זיין דעם כל טוב הנצחי, און דער פראצעס זעהט אין פלוג אויס צו זיין א תרתי דסתרי, פון איין זייט מוז מען דאך זיין א מקבל, כדי אויפצונעמן דעם "להנות לנבראיו" – ביסטו ווידער א מקבל, קאנסטו דאך שוין נישט זיין דבק, ווייל "דבק" הייסט השואת הצורה און משפיע, מוזטו דאך זיין א משפיע, א מאדנער פלאנטער, נישט ארויסצוקריכן. [והשי"ת יש לו הרי הכל, ואיך שייך להשפיע להשי"ת?. הרי הכוונה היא לגמרי להנות לנבראיו, דלכן ברא את הנבראים, מוכרח הרי להיות מי שיקבל באופן הנכון, ודאי לקבל יכול כל אחד, והכלי היותר גדול של "להנות לנבראיו" יתכן רק באופן של דביקות בהשי"ת,... הרי באמת חייבים לקבל את כל הטוב שהכין עמ"נ לתיתו לנבראים, ואם אתה כבר מקבל אז אינך יכול להיות דבוק בה', ואם א"א להיות בדביקות, א"כ כבר אין את הכלים הגדולים, הכלים המתאימים, לקבל את כל הטוב הנפלא והגדול, מפני שהדביקות בו היינו השתוות הצורה, והשתוות הצורה היינו השפעה, שהרי הבורא יתברך הוא הרי משפיע, ואם אנו רוצים להיות דבוקים בו, צריכים אנו ג"כ להיות בגדר משפיע, כפי שהוא הבורא. באופן אחר איננו יכולים לזכות לכלים הגדולים, לכלים הנפלאים, ולקבל את כל הטוב הנצחי. התהליך נראה שעשוי מתרתי דסתרי, מצד אחד צריך הרי להיות מקבל, כדי לקבל את ה"להנות לנבראיו", נמצא כאשר אתה מקבל אינך יכול להיות דבוק, מפני שדבקות משמעותה השוואת הצורה והשפעה, א"כ אתה חייב להיות משפיע, פלונטר משונה שא"א לצאת ממנו.]
דוכט זיך אבער דעם בורא ברוך הואס' רצון איז דאך אבער "להנות לנבראיו", האט ער איינגעארדענט זיין וועלט אז זיין רצון ווערט פאקט, און חאטש מען מוז דאך מקבל זיין, זיין השפעת כל טוב, שטערט עס אבער נישט צו זיין אין השואת הצורה מיט בורא ב"ה, און אויך זיין א משפיע ווי ער, און ווערן דבק לויט השתוות הצורה היינו קבלה ע"מ להשפיע. "שכינה בתחתונים – צורך גבוה", דא ליגט דער גאנצער סוד דער בורא ב"ה האט אזוי איינגעארדענט עס זאל זיין א מקום אויף השפעה, און דאך זאל עם נישט שטערין צו מקבל זיין כל טובו הנצחי אין די גרויסע פאסיקע כלים פון קבלה ע"מ להשפיע, ווייל אויף משפיע זיין איז דאך נישטא קיין גרעניץ צו נעמן. כדי אוועקצוגעבין און נישט פארהאלטין פאר זיך קען מען דאך נעמן אין סוף, ווייל באדעם איז דאך נישט קיין בעגרענצונג, און געבן קען מען דאך אויך אין סוף. און דאס הייסט: די עבודה און יגיעה, און קו הרחמים מיט וועלכע הקבה"ו האט באשאנקען זיין עם סגולתו, די פאלק ישראל. די צדיקים וועלכע זיינען משפיעים, אינגאנצן להשפיע, זיינען זיי דבק אין בב"ה, און זיי זיינען דבק ... זיינען זיי דאך משפיעים, און קבלה על מנת להשפיע איז די גרעסטע השפעה, און פאקערט, השפעה ע"מ לקבל איז די גרעסטע און נידרריגסטער... [מקבל]. [ועכ"ז אפשר לומר אשר רצונו של הבורא הוא הרי להנות לנבראיו, הוא השתית את עולמו בצורה כזו שרצונו יתממש, א"כ הגם שאנו מוכרחים לקבל את השפעת כל הטוב, אבל אין זה מפריע להשוואת הצורה עם הבורא ב"ה, להיות משפיע כמוהו, ולהיות דבוק בו בדרך השתוות הצורה, זהו ע"י "קבלה עמ"נ להשפיע". כאן מונח כל הסוד, השי"ת השתית את הבריאה בצורה כזו, שיהיה מקום להשפיע, ואעפ"כ שהשי"ת הכין מקום שיוכלו להשפיע לו, עכ"ז אין מפריע לקבל את כל טובו הנצחי, בהכלים הגדולים המתאימים של קבלה עמ"נ להשפיע. אם כל המטרה של הקבלה היא להשפיע נחת רוח ליוצרו, אין גבול לקבלה, בכדי להשפיע ולא להחזיק לעצמו, אפשר לקבל "אין סוף", מטעם שאין בזה גבול, לתת הרי אפשר בבחי' "אין סוף". וזה נקרא העבודה והיגיעה, וקו הרחמים שהקב"ה העניק לעם ישראל שהוא סגולתו, הצדיקים שהם משפיעים, שמתוקנים לגמרי עמ"נ להשפיע, הם דבוקים בו יתברך, וכאשר הם דבוקים הם הרי משפיעים, וקבלה עמ"נ להשפיע היא ההשפעה הגדולה ביותר. ולהפך, השפעה עמ"נ לקבל היא הקבלה היותר גדולה ויותר נמוכה...]
היוצא מדברינו – אז דער אמת'ער צדיק איז זוכה צו כל טוב הצפון שוין אויף דער וועלט, און יעדער סעקונדע מוז ווערן אויסגענוצט, [דא איז] דער פלאץ צו מאכען קאפיטאל, צו מאכן די גרעסטע געשעפטין, נישט בלייבן שטעקן אין מיטן, שטענדיק גייען ווייטער נעמען און געבן, [היוצא מדברינו-הצדיק האמיתי זוכה לכל הטוב הצפון, כבר מיד בעולם הזה, כל שניה צריכה להיות מנוצלת, כאן הוא המקום לעשות רכוש, לעשות את העסקים ביותר,לא להיות תקוע באמצע, תמיד ללכת הלאה בקבלה ובהשפעה, "לקח טוב נתתי לכם"!