תוכן

שיחה קד' משבת קדש פרשת שופטים תשי"ג
מצוה הבאה "לידך" אל תחמיצנה, כי עיקר ענין המצוה הוא התקרבות אל המצַווה, והמצוה בעצמה אינה מטרה כשהיא לעצמה, אלא אמצעי אל המטרה. ולפיכך כשזוכה, הקב"ה מזמין לו הזדמנויות בכל רגע, ועליו לכון אותו, ואם ח"ו לא מכוונים את הרגע ודוחים למחר, לאחר זמן מיטשטש, ולא די שהמצוה לא נעשתה, אלא עוד שעת הכושר שלא נוצלה כדבעי הולכת לשמאל ומחזקת ח"ו את הצד שכנגד. וזהו מפתח חשוב לכל הדברים ומאמרים בענין אמרם "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", נרי בידך ונרך בידי. תלמוד פירושו – כל כמות של מצות שמזדמנות לו לצדיק בכל זמן ובכל מקום ובכל עת ומנוצלות על ידו כפי המכוון והרצוי, שאז זה נקרא תלמודו – תלמוד שלו בידו – ברשותו, נרי בידך, שכיון וניצל כל מצוה שנזדמנה לו ולא החמיצה, אשרי שזכה לכך.
והנה מן קבוץ המצוות הבא לידך, אם זוכים לעשותם ולקיים כראוי בזמן ורגע הנכון, הם שמביאים את הצדיק לרום המעלות וזוכה למה שזוכה, וזוהי הזריזות של הכהנים וכל הצדיקים האמיתיים, ומובן שמשה רבינו ע"ה בחיר יצורי אדם, לא החמיץ אפילו משהו מן ההזדמנויות שבאו לידו, וכמובן ... אשר כמשה רבינו ע"ה המטיר עליו הקב"ה בלי הפוגות מצוות כאלה, והוא ידע לכוון את הרגע כפי מדתו, שלא נטשטשה אפילו משהו מכוונת הבורא ב"ה בעשותו המצוה המזדמנת. ומובן שכל ההזדמנויות מכל הזמנים עד גמר התיקון שהיו צריכין להזדמן, ושיהיו צריכין להזדמן לכל ישראל במשך כל הדורות, נזדמנו לו למשה רבינו ע"ה בכל מלואם, והוא ע"ה כוונם כראוי וכיאות, ולא החמיץ אפילו משהו, והכל היה בידו.
ובזה מתורץ מאמר רבי שמלאי: "למה נתאוה משה לא"י? דלמא לפריה היה צריך!? אלא למצות "התלויות" בארץ היה מתאוה. אמר לו קוב"ה – ראה, ומעלה אני עליך כאילו קיימתם". כמו שאמרנו לעיל – כל ההזדמנויות לא החמיץ, כי היה כולל כל נשמות ישראל, ולא החמיץ אפילו משהו מן המשהו. והנה משה רבינו הפרטי לא החמיץ אפילו משהו מן המשהו מכל המצוות, מה שכל ישראל בכללות היו צריכים לכוון ולקיים, קיים הוא באופן פרטי. אבל הם בני ישראל מצד עצמם לא ניצלו כל ההזדמנויות. ומכיון שהיו מצוות והזדמנויות שלא קוימו כיאות בזמנם, מתגבר על ידי כך הלעומת, ולפיכך "ויצא עמלק וילחם בישראל ברפידים". כיון שלא נוצלו והחמיצו המצוות, ולפיכך נתגבר השמאל – עמלק, ויבא להלחם עם ישראל ברפידים – רפו ידם. והנה כל ההשגות והיחודים באים מקיום [וחטוף] מצות בזמנן הראוי להם, [וזמינים] ע"י רחמי ה' ית' עליהם, ומזה מתגברים ישראל, ואם ח"ו להפך – הלעומת. והנה משה הפרטי אינו מתפעל מזה כלום, כי הלא לא החמיץ גם חלקם הם כדלעיל, אלא שלא תואמו. וזהו סוד מה שכתוב: "והיה כאשר ירים "ידו", שירים מוסב לידו, מוחזר למה שיש בידו של משה. והתבונן שבענין הירידה לא כתיב כאשר "יוריד" אלא יניח, מלשון מנוחה בלי השתנות – להשפיע לתחתונים, ואז ח"ו "וגבר עמלק", כי לא כוונו להמצוות כראוי ולא קיימום, ומזה בא "וגבר עמלק" – ממצוה שלא קוימה כראוי.
"וידי משה כבדים", מפאת אי תאום ואי השתוות הצורה, הקיום המצוות וריבוי היחודים והשגות – שאצל משה היה הכל בידו, ואצלם – "היש ה' בקרבנו אם אין".