תוכן

מוצאי שבועות תשי"א
שאל אותי אם אמרתי בשעת התפילה ביום "יציב פתגם", ויודע הוא שאצלינו אין אומרים זה, אלא שקשר בזה כל הענין היקר והחשוב, ורצה להסתירו מעין זרים. התחיל לבאר הפיוט: יציב פתגם לאת ודגם. רעותין הב ואפיהון צהב וכו', וגומר השיר הנכבד הזה במלים: "יהונתן גבר ענותן, בכן ליה נמטי אפריון", שהמלים האלו נראות כמיותרות, ואין להם שום קשר עם תוכן התפילה. והרבה פירושים אמרו על השורה הזאת, ורצו אפילו לומר שהוא שם המחבר, ולא הוא, כי שם המחבר רומז בצד: יעקב ברבי מאיר לוי.
והענין "יהו נתן" – המדרגות הגבוהות הנשגבות שהקב"ה רוצה לזכות בהן את ילדי שעשועיו נקראות יהו נתן – בלי שאלות ותמיהות מדוע דוקא ה' נותן לזה, כי יונתן בן שאול רומז על השגחה פרטית שבאה אחרי שכר ועונש, מדרגה גדולה של גמר התיקון. והקב"ה נותן אותה ליחידי סגולה שמצאו חן בעיניו שאוהב אותם במיוחד. והמדרגה הזאת כבר חורגת מזמן הזה שבו נוהג השתא אלפי שני, ומגיעים למדרגה הזאת רק דרך בושה ושפלות, שאחרת אי אפשר להגיע אליה. ולפיכך שמו של בן שאול ובן יהונתן הוא "איש בשת", "מפי בשת", כי למדרגה הזאת מגיעים רק ע"י הזדמנויות שיש בהם השפלה ובושה ויסורים עד לאין קץ הכי תחתוניות. כשמרגישים באמת הבושה וההשפלה, הקב"ה מוסר מדרגה גבוהה זו של השגחה פרטית, שאי אפשר כבר להגיע אליה ע"י יגיעה ועבודה ע"י השכר ועונש, אלא דרך השגחה פרטית, דרך שהקב"ה בעצמו רוצה להעניק למישהו המדרגה הזאת, דרך "מי יקום יעקב כי קטן הוא", מדרגות גבוהות מאד, נוראות מאד, שהן כבר למעלה משתא אלפי שני, משכר ועונש. היינו כל מי שעדיין בשכר ועונש אין מראין לו מדרגות ממין ומסוג זה. ומרגיש דוקא מעלת המדרגה הגבוהה הזאת שאין להגיע אליה בדרך של שכר ועונש, והיינו ע"י יגיעה, כי זו לא תועיל, כי כאן כבר לא ענין של יגיעה, וכל היגיעות שבעולם אינן מעניקות מעין מדרגה כזו, אלא יש כאן ענין אחר לגמרי שהוא "מציאת חן" בעיני הקב"ה, שהוא נותן למי שבחר בו אלו המדרגות הנעלות, שאין להם כל קשר עם יגיעה ועבודה, והם רק בהשגחה פרטית ממנו יתברך ויתעלה, והוא פלא ותמוה.
והנה האדם שבו בחר ה' והעניק לו אלו המדרגות, מזמין לו הקב"ה הזדמנויות למכביר, שהן על פי רוב בדרכים ויצרים שמביאין לידי בושה מעמיקה, והשפלה של סמל השפלות, עד שמרוב ההשפלה בכל הזדמנות מתחיל מפקפק בעצמו ומרגיש בחילה בעצמו, ואינו יודע איך מתקשרים העליונים עם אחד שפל כמוהו, ואיך יוכל בכלל להגיע לידי שטות כזו? שלפעמים הוא בוש ונכלם ואינו מוצא הצדקה לעצמו אפילו לגשת לאיזה ספר, ומה לו להרהר בסודות התורה? ורואה עצמו כגרוע מן הגרועים מורשע מן המורשעים. ואינו יכול לתרץ לעצמו מנין לקבל השטות הזאת ולהיות כל כך להוט אחריה. ומרגיש עצמו אפס בהחלט, עד שהוא בוש אפילו להרים עיניו לעצמו, והבושה ממעשיו השטותיים אוכלת אותו עד יאוש ממש. ואז דוקא מראה לו הקב"ה לאי איזו מדרגות הגיע, ודוקא ע"י הבושת והבחילות וההשפלות האלה. ומכיון שרואה שהשפלות והבושת הביאו אותו למדרגה גבוהה הזאת, הוא מתחזק ואינו דואג ובוחל, אלא אדרבא מצטער למה לא היו לו יותר בושת והשפלות כאלה, הלוא התמורה כל כך גדולה. וזה הכל ע"י השגחה פרטית, בחי' יהונתן יהו נתן. ד) ולפיכך יהונתן אינו רוצה במלכות, אלא אמר לדוד: אתה תמלוך עליהם ואני אהיה לך למשנה, כי משנה פירושו מנוחה, לחם משנה, שבת, השגחה פרטית, שאינה נוהגת כבר בזמן העבודה, ואין לה שום יחס וקשר לשכו"ע. ומדרגת יהונתן היתה מהשגחה פרטית שאחרי שכו"ע, אי לזאת לא יכול היה להיות מלך, כי מלך פירושו שליטה והענשה, עבודה ועבדות, ולפיכך אמר יהונתן לדוד: אתה תמלוך ואני אהיה לך למשנה. היינו הקו שלך נוהג עכשיו, והוא צריך לשלוט, היינו מלך, שליטה רודה, אבל קו שלי הוא רק משנה – שבת, לחם משנה, מנוחה, שבת שאין שליטה ורודנות – שכר ועונש, וזו היתה מדרגתו של יהונתן. וזו תהיה אח"כ מדרגתו של דוד אחרי גמר התקון, וצריך להיות המשיח כמו שכתוב (יחזקאל ל"ד כ"ד): "ועבדי דוד נשיא", ולא מלך, שמלך נוהג רק בזמן שכו"ע ועבודה, שתא אלפי שני, אבל אחר גמר התקון שאין כבר שם ענין של עבודה קורא לו נשיא, היינו מדרגה גבוהה של השגחה פרטית.