תוכן

תשי"ב
אמר לי כי עיין בדבר מאד – איך לחבר ספר בענין בטול "שכר ועונש", שהוחדר על ידי האגדה כדרך לעבודת הבורא. שלפי דעתו זה מפריע מאד לעבודה. כי כל העבודה צריכה להיות רק על בסיס אחד של גדלות ה', ולא על בסיס של שכר ועונש. כי המטרה של שכר ועונש שיש לעיניהם של העובדים עושה שַמות מכל העבודה, כי כל מצוה שעושים, או שעושים אותה מפני פחד העונש או משום קבלת שכר. וזה בלבד מאכט א תל פון דער עבודה, און פירט נישט קיין מאל צום ענין פון דבקות אמיתית. [זה עושה חורבן מכל העבודה, ובכלל אינו מוליך את האדם לענין הדביקות האמיתית].
אן דאס ... וואס דער זהר טייטשט דעם פסוק: [וזהו שהזה"ק מפרש את הפסוק]: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", און פרעגט: ווער רופט עם ית' באמת? און ענפערט:[ושואל, מי קורא לו יתברך באמת? ועונה]: אלא חותמו של מלכא אמת – קשוט. ער האט נישט קיין שום פניות, ער האט נישט קיין ענין ביים טאן די מצוה פון שכר, און אויך נישט קיין פחד פארן עונש, נאר עם אינטערעסירט נאר איין און איינציג זאך – "גדלות הבורא", וייל ער ווערט נתבטל אינגאנצן מחמת די גדלות הבורא – נישט משום שכר און פחד, [אין אצלו ענין של לעשות את המצוה עבור שכר, וגם לא פחד מעונש, רק אותו מענין דבר אחד ויחיד- גדלות הבורא, הוא נתבטל לגמרי מחמת גדלות הבורא, לא מטעם שכר ופחד,] אלא משום גדלותו שהוא רב ושליט. דאנן איז "קרוב" – דאנן ווערט מען גלייך מקורב און ס'איז נישטא קיין חציצה, ווייל אין דעם קלענסטן שאטן פון "פניות" איז שוין דא חציצה. און אווא (–איפה) ס'איז דא חציצה, און משהו פניות, גנבת זיך שוין אריין עצבות, און ספקות, און ס'קען שוין נישט זיין קיין שלמות. אבער ווען די עבודה איז משום "גדלות הבורא", איז ער שטענדיק בשמחה – שטענדיק בטחון מלא, און אלץ איז בשלמות, נשטא קיין פלאטץ פאר אחיזה כל שהוא, און אלץ איז גוט, און אלץ קלאפט. און אויב ס'איז דא ח"ו אפעס א פניה, הייסט דאס אז מען האט פוגם געווען בגדלותו, און ער ארבעט נ.. וועט אין שטארקער, אבער אהן פניות, און שטענדיק בשמחה. דער עיקר וואס מ'דארף וויסן אז די מטרה דארף זיין, נישט קיין "שכר ועונש", נאר גדלות הבורא. א מטרה מוז מען האבן, אהן א מטרה קאן מען נישט ארבעטן, אבער די מטרה דארף זיין נאר גדלות הבורא, אין קיין זייטיקער פארבלענדענישן ווי שכר ועונש, ווייל שכר ועונש איז דאך אומקפורן (ההיפוך) פון ענדצעל (–מטרה הסופית), פון "אין סוף", וואס דאס איז דאס ...דער גאנצער ענין פון דעם "עבודה", און נישט דער זייטיקער שכר ועונש. וזה פירוש מה שאמר: ווען זיי זאל געהאלטן אמונה פאר א מצוה, זאלטן זיי געהאט שמחה און זוכה געווען צו השגה – "אמונה" מיינט מען דעם ענדצעל "אמונה טהורה" – נישט קיין שכר ועונש, נאר גדלות הבורא, אמונה טהורה. [אז נעשה האדם מיד קרוב, וזהו שכתוב "קרוב" אז מיד נהיה מקורב, ואין שום חציצה, מטעם שבצל הקטן ביותר של "פניות", כבר יש חציצה. והיכן שיש חציצה, ומעט פניות לתועלת עצמית, מתגנבת פנימה עצבות וספיקות, וכבר אין שלמות. אבל מתי שהעבודה היא משום "גדלות הבורא", אזי האדם תמיד בשמחה, מטעם חיבורו עם העליון, ותמיד נמצא בבטחון מלא, שאכן הוא בדרך הנכונה, והכל בשלימות, אין מקום של אחיזה כל שהוא, הכל טוב, והכל דופק. ואם יש חס ושלום משהו פניה, זה נבחן שכבר האדם פוגם בגדלות השי"ת. כאשר האדם עובד מטעם גדלות ה', אזי העבודה מתחזקת, ובלי פניות, ותמיד בשמחה. העיקר שצריך האדם לדעת- שהמטרה צריכה להיות, לא שכר ועונש, אלא רק גדלות הבורא. מטרה צריכה להיות, ללא מטרה א"א לעבוד, אבל המטרה צריכה להיות רק גדלות הבורא, ולא כל הבלבולים הצדדיים של שכר ועונש, כי שכר ועונש הוא ההפך מן המטרה הסופית של אין סוף, אלא כל הענין של העבודה הוא גדלות הבורא, ולא השכר ועונש שהוא ענין צדדי. וזה פירוש מה שאמר: מתי שהאדם יחזיק את האמונה כמצוה, אז ישיג שמחה, ויזכה להשגה. אמונה הכוונה למטרה הסופית, "אמונה טהורה" ולא שכר ועונש – רק גדלות הבורא, היא אמונה טהורה.]