תוכן

סעודת ל"ג בעומר תשי"ג במירון וסעודת יום ה' ל"ז בעומר ת"א
כתוב "לדבקה בו", ומקשין: איך אפשר שזמני יהיה דבק בנצחי, הלא ה' אלקיך אש אוכלה הוא!? ואמרו: אלא הדבק במדותיו, כשם שהוא חנון גם אתה חנון, הוא רחום גם אתה רחום וכו'. היוצא לנו מזה, כי רק בגשמיות דבקות משמעותה – קירבת גוף אחד אל השני ככל האפשרי, אבל ברוחניות אינו כן, אלא השוואת הצורה מהוה דבקות, שינוי צורה מהוה פירוד. הנשמות הן חלק אלוה ממעל, וטרם שנבראו היו אחת עם הקב"ה, וידעו מחשבותיו, כמו אברי הגוף שיודעים מה שהראש והמוח רוצה, ומקיימים רצונו באופן אוטומטי, מבלי שיצטרך לומר להם או לצוות, כי הם מרגישים מה שהמוח מרגיש. אבל אם מאיזו סבה שהיא האבר נבדל ונפרד מן הגוף, הוא מפסיק להרגיש רצון המוח. עד שבא הרופא ומתקן מה שצריך, ומאחדו כמקודם עם הגוף, ואז שוב מתחיל להרגיש ולרצות מה שרוצה המוח. כן הנשמות, בזמן שנבראו היינו שיצאו מן האצילות לבריאה, נבחנות כמו אברים שנפרדו, ומפסיקות להרגיש ולדעת מה שהמוח – כאן המאציל, רוצה, עד שיתוקנו.
והנה הקב"ה רצה להטיב לנבראיו, ואיך? כדי שיוכלו לקבל טובו היה צורך לברוא כלי חדש, שעד הבריאה לא היה לגמרי, והיינו רצון לקבל. וזהו כל החידוש שבבריאה, כיון שלפני זה, בזמן שהיו הנשמות דבוקות בו, לא היה ידוע ענין זה לגמרי, כי "מלא כל הארץ כבודו" ולית אתר פנוי מניה. לא היה המושג של קבלה, כי הקב"ה אינו צריך לקבל, וממי יקבל? אלא אח"כ כשרצה להטיב לנבראיו, היה הכרח לתת להם כלי לקבל טובו שנקרא רצון לקבל. וכיון שנתחדש להם רצון לקבל, תיכף נפרדו ממנו יתברך, כי הקב"ה כולו להשפיע, ואין בו ח"ו מן הקבלה ולא כלום, כי ממי יקבל ח"ו? והנשמות תיכף בהרגישן הרצון הזה, נבחן שהן כבר בשינוי צורה מהקב"ה, ושינוי צורה ברוחניות עושה פרוד. וזוהי הבריאה, כמו חיתוך וגיזור בגשמיות. ונתן הקב"ה הנשמות בגוף שהוא בהפכיות גמורה לו, כיון שהגוף כולו רק לקבלה, ובהפך גמור להשפעה.
וכדי שנוכל לחזור אליו ולהדבק בו, נתן לנו הקב"ה ענין של תורה ומצוות. וידוע שמצוות אינן צריכות כוונה, רק שכולם בלי יוצא מן הכלל, יכולים לאחוז במצוות, אפילו בבחי' דומם, אפילו רק לתועלת עצמו, אפילו לכוונה פסולה. דזהו ענין מתוך שלא לשמה בא לשמה. והוא דומה לחבל שזורקים לטובע במים עמוקים, והוא אוחז בחבל בקצה החיצוני התחתון, עד שתופס כל החבל ועולה מן המים וניצול. כן הוא הענין כאן, כדי לחזור לדבקות עם הקב"ה, היינו להשוואת הצורה, צריך לאחוז החבל במקום הקצה התחתון, שהוא בחי' שלא לשמה, ולהשתדל להתרומם ולעלות מעלה מעלה, שזה נקרא "מדרגות" – בענין דבקות.
ויש מדרגות לאין קץ, אבל בדרך כלל חושבים קכ"ה מדרגות. שהן נרנח"י, שכל אחת משותפת בחבירתה, היינו הנפש עצמה יש לה כל הנרנח"י בבחי' נפש, וכן הרוח, וכן הנשמה, וכן החיה, וכן היחידה, עד שהן נחשבות לקכ"ה מדרגות.
והן נקראות עולמות משני טעמים: א - מפני שכל דיירי עולם אחד משותפים, והם הנמוסים והחוקים של כל העולם בו הם נמצאים, היו כולם צריכים לאכילה ושתיה שינה וכו', שמשותפים לכולם, שעושה אותם כמו לחטיבה אחת של העולם בו הם נמצאים, כיון שיש לכולם צורך משותף, מה שנוהג בזה העולם. ב - מפני "העלם" שנוהג בכל מדרגה, כלפי מדרגה שניה, גבוהה, שהיא כאלו עולם אחר. ואין לבעל מדרגה השגה במדרגה אחרת.